הג'וקר האמיתי של הימין הקיצוני בישראל היו בחירות האמצע בארה"ב. ניצחון רפובליקני בבית הנבחרים (סביר להניח, עדיין לא מובטח) אמור לגרום ללחץ כבד על נתניהו לבצע מיד מיני־סיפוח בשטח C. אני מעריך שבנימין נתניהו יחשוש מג'ו ביידן אבל לא יעמוד בלחץ של איתמר בן גביר. נראה אותו. מה יעשה יאיר לפיד? גורל מנהיגותו בהמשך תלוי בהתנגדות חד־משמעית לצעדי סיפוח. נראה אותו.
בינתיים תשכחו מכל מה ששמעתם במערכת הבחירות. וטועה מי שסבור שפוליטיקאי חושש מסטירה כשהוא פועל בסתירה למה שאמר, צייץ ונשבע לקיים באם־אמא שלו את הבטחותיו. הן הקואליציה של ביבי והן האופוזיציה של לפיד (?) חייבות בניסוח מחודש של הבלי הקמפיינים - אם הן חפצות חיים. אין לנתניהו ולקואליציה שלו שום סיכוי אם תנסה להגשים את כל משאלות המפלגות שמרכיבות אותה. האופוזיציה לעומתו בת מזל. ממנה לא יגבו מחיר על הפרת הבטחות.
מכאן ואילך מצ"ב שליפות מהכורסה: אם האופוזיציה חפצת חיים היא חייבת להוכיח שהיא אלטרנטיבה מגובשת. ההתחלה הייתה קטסטרופלית. בני גנץ ואביגדור ליברמן המשיכו במשחקי האגו וסירבו להמליץ על לפיד אצל הנשיא. אם אין מנהיג מוסכם, אין אופוזיציה אפקטיבית. נראה אותם בהמשך. הדרך לאופוזיציה אמיתית עוברת בהפרדת דת ומדינה ודיאלוג אמיתי מול הפלסטינים. ככה. בפנים. והקרב על הדמוקרטיה מובנה בניהול מאבק אופוזיציוני אמיתי. לא פשוט לנהל קרב מול ממשלה שחלקה הזוי ומול אוכלוסייה שתקועה באמונות תפלות הקרויות הדת היהודית (בגרסת עסקן או רב אקראי) ומול דמוגרפיה דוהרת. להמתין למשבר כמו מלחמה זו לא תוכנית עבודה וציפייה בלתי מוסרית בעליל.
הקלף של לפיד, אם ירצה לממש מנהיגות, הוא משבר כלכלי. האינפלציה שבדרך (אומרים מומחים בעקבות המשבר העולמי) היא המדד המוסמך ביותר ליוקר המחיה, והיא המכשיר שמבהיר לכל אזרח בכל רגע נתון כמה הכסף שלו שווה ומי אשם בכך. אלטרנטיבה אמיתית היא לקדם מדינת רווחה באמצעות סוציאליזציה פוליטית. לא בטוח שניתן להרים את הרעיון הזה מול קונסטלציה של הון־שלטון־עיתון.
האיש שאמור לייצג אותה הוא לפיד. פריבילג ששמו האמצעי מדושן עונג. כשהכיס מכאיב מרות מנהיג אופוזיציה אמיתי חייב להקרין מרירות תוקפנית. לשחק לפיד יודע, ויש לו צ'אנס אמיתי להפוך ממנהיג פוליטי מפלגתי שכשל בניהוג הגוש למנהיג לאומי. אם גנץ לא מפסיק לבכות את עלבונותיו, יש צ'אנס לדבר ישירות עם בוחריו. יש לו מן המוכן מפלגה משלו, את העבודה בכנסת ואת מרצ, שיש לה מאגר של אנשים ופעילים.
יש מאוכזבי מפלגות שלא חצו את אחוז החסימה, ובעיקר יש ללפיד ממשלה שלכל צעד שתעשה או לא תעשה יש פוטנציאל של בומרנג. בתנאי כמובן שמי שישליך את האבן הראשונה יהיה לפיד כמנהיג גוש ולא מפלגה. הוא אמור לשכוח את ההתיישרות לימין שעליה הקפיד במהלך הכהונה שלו, ולזכור שהוא שם כדי לתקוף פבלובית מנומקת כל פיפס.
כדי לבדל עצמו מהברוגז הילדותי לכאורה של הימין כאופוזיציה (דה־לגיטימציה נבזית שקרית ויעילה), וכדי לא להיראות דווקאי להכעיס, ניתן לתמוך בממשלה באורח ממלכתי פה ושם. לימין יש קהל שבוי ומכור, שם הכל מותר ונסלח. לציבור האופוזיציוני יש אינסטינקט ביקורתי מפותח מדי, ולכן העיקרון והצורך הוא להילחם־להילחם־להילחם. יש מערכת משפטית שעדיין לא הושחתה והופחדה סופית וניתן לעשות בה שימוש מושכל כדי למנוע את פסקת ההתגברות.
דרך המלך
ובייחוד חייבת האופוזיציה להתארגן מול הכוונות של נתניהו לספח חלק מהגדה ולנפח את האיום האיראני. במערכת הביטחון יש איים שפויים שיתריעו ו/או יסכלו כל מהלך כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת, הגם שהעולם וארה"ב יבלמו בהמשך. בנוסף, לפיד חייב להשתחרר מתסביך השירות הצבאי שהוביל לתסביך ההגנה האוטומטית על כל פעילות מבצעית. אין סיבה להגן על פעילות חריגה של צה"ל, ונראה אותו מסוגל להתייצב כשמקהלת נתניהו נוערת: בוגד!
המועמד לתפקיד סגן שר הביטחון תא"ל (במיל') צבי פוגל אמר לפני שבועיים "דינו של מי שזורק אבן כדור בראש". בסופ"ש השליכו נערים אבנים על רכב. צה"ל הרג אחד ופצע באורח קשה נער נוסף. הכוח ישב במארב מרוחק עקב הרצון של צה"ל להימנע מחיכוך ישיר עם משליכי האבנים. רק הצלף, מבעד לפילטר של הכוונת הטלסקופית, רואה את הלבן בעיני משליכי האבנים. אז מה השלב הבא של ריחוק מחיכוך? כטב"מים בריכוזי אוכלוסייה?
האם לפיד האופוזיציונר מסוגל לצאת נגד אש מנגד על אזרחים? בפתיח של הטקסט הזה נאמר "אתם שרוצים שינוי מחר, תשכחו מה שהיה אתמול". וחוץ מזה יש בשפה העברית ניסוחים לכל עת, בייחוד באגף הסגי נהור, ואני מניח שלפיד יידע לעשות בהם שימוש. ורצוי לא לנפנף באנטישמיות כמטהרת הרשמית של כל חריגה בסגנון אלאור אזריה.
בייחוד אני מקווה שלפיד לא יתפתה לפנות לנתניהו באורח "מכובד" ו"ממלכתי". לדבר עם השקרן הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל זה בזבוז זמן ואמינות. לפני שנות דור פנה יואל מרקוס ("הארץ") נרגשות לשכל הישר של נתניהו: "לך לתהליך מדיני". אני זוכר את עצמי מנסה להסביר לו ב"קפה אולגה" שלא מדובר בשכל ישר אלא בנפש עקומה. מאז הלכו יואל מרקוס אללה ירחמו ו"קפה אולגה" (השניצל! הבורשט!) בדרך כל בשר. נשאר רק ביבי יבדל"א.
כאחרון הדעתנים בשוק חשבתי וכתבתי שדרך המלך של לפיד למנהיגות היא לחרוג מהמסגרת המדינית והביטחונית של נתניהו. ללכת על אפקט ניפוץ בנושאים ביטחוניים ומדיניים. ולשרשר אותו לפחות בהצהרות כלליות פושרות כמו "אני מתכוון ללכת להסדר עם הפלסטינים" או "אני לא אתן לפורעי חוק מימין לנהל את צה"ל", ולחזור לרבין של תהליך מדיני כאילו אין טרור, ומלחמה בטרור כאילו אין תהליך מדיני. עד היום לפיד גמגם בצעד זהיר אחרי צעד זעיר כשהוא מהמר על ימין שפוי. הסתבר שאין חיה כזו, והגרוע מכל: לפיד התאהב בתשובות מהוקצעות ובלתי יעילות להפליא ובטקסים בינלאומיים חלולים שקצרו תשואות דמיוניות בציבור דמיוני ותשואה שלילית בקלפי.
לפיד של אתמול היה פטריוט נזעם שמגן בהתלהבות נזעמת על מדיניות לחימה שלא קידמה את המצב הביטחוני, ובמכוון תחזקה פוטנציאל של סף מלחמה בכל רגע נתון בחזיתות זועמות יותר ויותר וחמושות יותר ויותר. עכשיו מזמנת לו ההיסטוריה הזדמנות לקפיצת מדרגה למנהיגות של תפנית היסטורית, מול ממשלה מדממת חללים וערכים. ייקח? נראה אותו.