נדב איל תיאר השבוע ב־YNET כנס בחירות שבו נכח. האנשים היו מפוחדים, כתב. הנואמים דיברו על מדינה שעומדת להיות מושמדת. שתכף תיפול בידי הפשיסטים. "זו דמוקרטיה מול דיקטטורה".
איל תיאר כמובן כנס בחירות בדמוקרטיה הגדולה בעולם. בארה"ב. כנס של הדמוקרט האולטרה־שמאלני ברני סנדרס. גם שם כנראה מאמינים שאם ממש מגזימים ומפחידים – הציבור יצביע נכון. גם שם השמאל (הדמוקרטים) מתייחס לימין (הרפובליקנים) כאל פשיסטים ומזהיר כי ניצחון הצד השני יהיה "קץ הדמוקרטיה". גם שם יותר מדי הזויים וחולי נפש מאמינים לסיפורים ולעלילות שהם מפיצים. גם שם עלולה לפרוץ בגללם מלחמת אזרחים.
תוצאות בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב אינן ידועות עדיין לכותב שורות אלו בעת כתיבתן, אך הוא סמוך ובטוח שהדמוקרטיה האמריקאית תמשיך להתקיים.
האזהרה מפני דיקטטורה ופשיזם הייתה המנטרה השחוקה של המרכז והשמאל גם בישראל לפני הבחירות. ומשהתפרסמו התוצאות, מיהרו כמה מנבחרי המרכז והשמאל לשמש בתפקיד הרופא המומחה ולקבוע שוב את מותה של הדמוקרטיה הישראלית. כך נהג מי שהיה פעם סגן ראש המוסד והיום יו"ר ועדת החוץ והביטחון. אדם האמור להיות שקול ומחושב, רם בן ברק. וכאחרון המתלהמים קבע ש"פסקת התגברות ברוב של 61 זה קץ הדמוקרטיה הישראלית", ואיים ש"לא נהסס להוציא מאות אלפים לרחובות". והוא כמובן לא לבד.
אינני מתנגד כמובן להפגנות. גם הפגנות ענק. הן חלק עקרוני מכל דמוקרטיה. אבל מי שיאיים ביציאה לרחובות כדי לשתק את המדינה, בשביתות, במהומות – חותר תחת הדמוקרטיה, כי אך לפני שבוע התקיימו בחירות. רוב העם אמר את דברו. "פסקת ההתגברות" הייתה הבטחת בחירות עקרונית וגלויה של המפלגות החרדיות, הציונות הדתית והליכוד. שלא כמו בימי ההתנתקות, כשהימין טען, בצדק, שאריאל שרון הסתיר את כוונותיו, והצהיר ש"דין נצרים כדין תל אביב", כלומר הונה את הציבור - בבחירות האחרונות הנושאים והעמדות היו על השולחן.
מי שמאיים לצאת לרחובות על מה שהעם הכריע בו ממש זה עתה – איננו "מקבל את דין הבוחר" כפי שהוא מבטיח בגלגול עיניים וכמצוות אנשים מלומדה. להפך. הוא מבקש להפוך אותה באמצעות היציאה לרחוב.
הוא התומך בדיקטטורה של המיעוט. צבוע ונלעג הוא מי שלפני עשרה ימים הבטיח לחוקק את "חוקי יציבות הממשל", שאי אפשר יהיה להפיל ממשלה אלא ברוב של 90 חברי כנסת (אביגדור ליברמן), או 70 (בני גנץ), שאי־העברת תקציב לא תהיה סיבה לנפילת ממשלה. מפלגות השמאל והמרכז שהתגלו בהבטחות חקיקה אלו כאנטי־דמוקרטיות – מגדירות עכשיו חקיקת פסקת התגברות ברוב של 61 כ"מות הדמוקרטיה". צביעות עלובה.
ראשי המפלגות הללו ודובריהם יודעים היטב כי מי שזועק יותר מדי פעמים "זאב! זאב!" – סופו שאין מאמינים לו גם באזעקת אמת, כי כמה פעמים יכולה הדמוקרטיה שלנו למות? ולכן הם מוסיפים נדבך נוסף. הפיכת היריב למפלצת. ללא־אנושי. לדמון שטני. בן גביר הוא "טרוריסט מורשע" (הורשע למשל בהחזקת והפצת מדבקות "כהנא חי"). בצלאל סמוטריץ' ניסה "כידוע" לפוצץ לפני ההתנתקות את נתיבי איילון ו"נתפס עם מאות ליטרים בנזין בתא המטען של מכוניתו", ותמונתו במדי שב"ס התנוססה השבוע בעמודים ראשונים של עיתונים ואתרים (בסוף, כידוע, אפילו לא הוגש כתב אישום).
ו"לנתניהו אין לגיטימציה למהפכה במערכת המשפט", כי כל "פסקת ההתגברות" לא באה לעולם אלא כדי לחלצו ממשפטו. העובדה שהליכוד והחרדים והציונות הדתית תובעים את התיקון הזה כבר שנים רבות, הרבה לפני שמשפט נתניהו בא לעולם – אינה מעלה ואינה מורידה בעיני מתנגדיו.
הם יודעים יפה, כפי שקבעו שוב ושוב משפטנים בכירים, כי את משפט נתניהו אי אפשר יהיה להפסיק לאחר שהחל, אבל מה שחשוב להם הוא הדמוניזציה, הדה־לגיטימציה של הממשלה הבאה. והכל כדי לגייס את מאות האלפים שיעמדו על נפשם מול הפשיזם, הטרור היהודי והדיקטטורה שישלטו לדעתם בממשלה הבאה.
ולא רק נגד "פסקת ההתגברות" הם יוצאים. עכשיו הם גם מסבירים שהכוונה לשנות את מבנה הוועדה לבחירת שופטים, גם היא "קץ הדמוקרטיה". רק לפני חודשים אחדים שינתה הממשלה, בהובלת השר (דאז) לענייני דתות מתן כהנא, את הרכב הוועדה לבחירת דיינים, כדי לדלל את הרוב האוטומטי שהיה לחרדים בוועדה.
השינוי הזה, טוב או רע, הכל בעיני המתבונן, לא נתפס בעיני אבירי הדמוקרטיה כהפיכה אלא כחלק ממלחמת בני האור בבני החושך. רפורמה מבורכת. מעמדם של הדיינים בישראל מקביל למעמד השופטים. למה שינוי הרכב הפוליטיקאים בוועדה לבחירתם לא היה ערבוב של פוליטיקה במערכת המשפט, ושינוי כזה בוועדה לבחירת שופטים הוא קץ הדמוקרטיה? כי הם צבועים.
הניסיון לערער את הלגיטימיות של הממשלה הבאה, הדמוניזציה של ראשיה, חורגים כמובן מזירת המשפט והחקיקה. איימו עלינו שהמגישות בטלוויזיה ייאלצו לחבוש כיסוי ראש. שהומוסקסואליות תוצא מחוץ לחוק, ואפילו לביקורת סרטים הם גלשו. ביקורת סתמית למדי על סרט חדש "האיש על האוטובוס", סרט תיעודי אוסטרלי על שלדים בארון של ניצולי שואה - נשאה את הכותרת "בישראל של אחרי הבחירות לא ניתן יהיה לעשות סרט כזה" ("הארץ"). דברי הבל דמגוגיים ונלעגים, כמובן. אבל הכותרת משרתת את הדמוניזציה של הממשלה הבאה.
הפיכת היריב, האויב המדיני או הפוליטי, למפלצת לא אנושית - היא כלי תעמולה עתיק ויעיל. הפילוסוף והאתיקן אסא כשר הגדיר את המנצחים בבחירות – "מוטציות". מוטציות כידוע אינן ממש בני אדם. אנטישמים השתמשו בכלי הזה, ועדיין משתמשים בו בכל העולם.
הקריקטורות האנטישמיות של ה"שטירמר" הפכו כבר לסמל. בידי השמאל הישראלי, דווקא בקרב אלו ש"הזהירו מפני תהליכים" או השוו (כמובן תוך עפעוף צדקני של "אני לא משווה") בין הימין הישראלי לנאצים, הפכו הסמלים הללו לכלי להפחדת הציבור וגיוסו לשלב הבא – שיתוק המדינה. וכבר הושמעו איומים מצד ההסתדרות נגד האפשרות שסמוטריץ' ימונה לשר האוצר.
זהו ניסיון המחנה שהובס בבחירות להשליט כאן את הדיקטטורה שלו – בשם הדמוקרטיה כמובן. ולא רעד קולם כשהזכירו לנו כי "גם הנאצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות" (שקר מקובל). ובסוף – הם גם מתחילים להאמין לתעמולת הזוועה שלהם. לשקרים שלהם. מפחידים את עצמם באמת.
הסכנה האמיתית היא שהדוברים הללו ומאזיניהם – יתחילו גם להאמין להבלים ולעלילות שהם מפיצים. ויקומו להגן על נפשם. להגן – לא רק בדיבורים ובהפגנות אלא גם באש ובנשק – על הדמוקרטיה הנתונה שוב בסכנה. יש אומרים כי ההסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים החלה כאשר הערבים האמינו לשקרים של עצמם. יש חולי מחלת רדיפה המשכימים להרוג, להבנתם מתוך הגנה עצמית, כאשר הם בטוחים שמישהו קם להרגם.
מספרים כי ברוסיה נקלע אזרח לסמטה צרה ומולו הגיעה כנופיית חוליגנים שיכורים. הם החלו להכותו ולרוקן את כיסיו. כדי להיחלץ מהם צעק: ברחוב הראשי מוכרים עכשיו שתי קופסאות גפרורים ב־5 קופייקות. מיד הרפו ממנו הבריונים ורצו לשם. אחרי דקה החל האזרח החבול לרוץ אחריהם. "ברח לכיוון ההפוך!", צעקו לו. "למה אתה רץ אחריהם?".
"ברחוב הראשי מוכרים שתי קופסאות גפרורים ב־5 קופייקות", ענה.