ביום ראשון התקשר עבדאללה השני מלך ירדן לבנימין נתניהו לברכו על הניצחון. לכאורה, מעשה של נימוס המעוגן בפרוטוקול היחסים בין מדינות. מנהיגים נוהגים לברך את ידידיהם עם היוודע דבר ניצחונם. אבל שיחת הטלפון הזו מסתירה מערכת יחסים שלמה. דיפלומטית, מדינית, ביטחונית וגם אישית.
בין הארמון הירדני ליו"ר הליכוד שוררת טינה ישנה. הסדקים נפערו עוד בתקופת האב, המלך חוסיין, שנואש מנתניהו בעת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, כי הבין שהוא מוסס את התחייבויות אוסלו. היחסים העכורים הגיעו לשיאם בשנים האחרונות.
במבט מרבת עמון, נראו ירושלים והשטחים כמטען נפץ בשלבי הכנה מתקדמים. כל אימת שהם דרשו מישראל להרגיע את המתיחות, הלך המצב והחריף. העלייה של מתפללים להר הבית התגברה, תהליך השלום קפא, ושני אלה הולידו הידרדרות במצב הביטחוני בשטחים. עמאן ראתה בנתניהו האחראי העליון על קביעת המדיניות הזו.
נתניהו, לעומת זאת, פיתח לאורך השנים זלזול כלפי המלך. הוא ראה בו מנהיג שמובל באפו בידי הרחוב הסוער והאנטי־ישראלי. פרשת המאבטח הישראלי ביולי 2017, שהרג בשוגג שני אזרחים ירדנים אך התקבל אצל נתניהו כגיבור לאומי, הביאה את היחסים המעורערים ביניהם לשיא. המלך ראה בכך עלבון מכוון, וגמל עליו בשלילת מובלעת צופר ונהריים מישראל.
עמאן ציפתה כל השנים הללו ליוזמות ישראליות לשיתוף פעולה אסטרטגי. הסכמי מים, אנרגיה, חשמל, תעשייה ומסחר. כל מה שיסייע בידה להצדיק את יחסי השלום בפני הציבור, וגם להפיק תועלת לאומית. בפועל, התבוססו היחסים הללו בתוך בוץ פוליטי ודמו לקטטות ילדים בארגזי חול.
בכהונתו האחרונה של נתניהו נוצר נתק בין שתי הלשכות, ועם ניצחונו עתה, לא היה מאוכזב מן המלך. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בממשלה היו הסיוט הגדול שלו, והנה הוא מתגשם. עוד רגע, חרדים הירדנים, הם יבעירו את ירושלים. בארמון התקיימו התייעצויות והערכות מצב בשאלה כיצד יש לנהוג במציאות החדשה.
עבדאללה החליט להתקשר לנתניהו. דבר השיחה הודלף בידי צד אחד בלבד, הליכוד, וגם אחרי שנפוץ בישראל, לא הובא לידיעת הציבור הירדני. בשיחתם העלה המלך את בעיית הר הבית, הנושא המטריד ביותר מבחינתו. היה בכך הימור מצד המונרך הירדני. הגישה החיובית עלתה לו במאמץ. אבל הוא מחל על כבודו, כי אולי יכונן מחדש ערוץ שיחות רציף וחיובי עם ראש ממשלת ישראל, כזה שמעולם בעצם לא היה. מי יודע אילו ימים סוערים מחכים לשניהם.
בדרך לאי־שם
אף גורם זר לא יחקור את חיילי צה"ל, הכריז השבוע ראש הממשלה יאיר לפיד זמן קצר אחרי ההודעה הבלתי משמחת שהתקבלה במשרד המשפטים בירושלים. ה־FBI, כך נמסר, יפתח בחקירת מותה של העיתונאית הפלסטינית שירין אבו עאקלה.
בששת החודשים מאז מותה, בראשית מאי השנה, כתבתי כאן רבות על הפרשה. לא בגלל נפתולי החקירה למיניהם והחיפוש אחר האמת. האמת הכרחית, אבל לא באמת. כי בסיפור הזה, מן הרגע הראשון, לא היה חשוב מה יגידו היהודים, אלא מה יעשו הערבים. והם, מה לעשות, ידעו לנצלו היטב לטובתם כבר מן הרגע הראשון.
להגנתה של ישראל ייאמר כי מראש היא הפסידה בקרב. פשיטה צבאית יזומה ומתוכננת בלב עיר פלסטינית, עיתונאית ידועה, אולי הידועה ביותר מקרב הפלסטינים, ולרוע המזל, ביתה המקצועי הוא אל־ג'זירה, אחד מכלי התקשורת הגדולים בעולם. הפרשה הזו, שעוד תדובר וגם תילמד בבתי ספר לעיצוב סכסוכים, תרמה רבות לחיזוק התודעה בצד הפלסטיני. אבו עאקלה הייתה עוד בחייה סמל לאישה הפלסטינית. עיתונאית שהלכה למשפחות ההרוגים ונתנה להן קול. נוסף על כך הייתה רווקה, משמע מסורה לעבודתה; ונוצרייה, עובדה המבטאת אחדות עדתית בתוך המחנה הפלסטיני.
מרגע מותה, קווי המתאר של הסיפור הלכו והתחזקו: משום שהייתה חומלת ומאחדת ומסורה – באו היהודים והרגו אותה. על כן, אבו עאקלה בעיני הציבור הפלסטיני איננה דמות נערצת בלבד, אלא מיתוס שפרש כנפיים והפך לאגדה. ומכיוון שהוא כזה, אין עובדה שביכולתה לערערו.
ישראל לא הודתה בהריגתה, אבל גם לא התקוממה על ההאשמות נגדה. לעומתה, מיהרו הפלסטינים להביע עמדה נחרצת, ומאותו רגע שיחקו לבדם על המגרש. גם העובדה כי הייתה אזרחית אמריקאית זכתה להקלת ראש בירושלים.
מפגן הכוח של המשטרה בהלווייתה, שבשיאו הכו שוטרים את האבלים וכמעט הפילו את ארונה, ואחר כך המאמץ של צה"ל להסתיר את מסקנות החקירה במשך חודשים – כל אלה חיזקו את המיתוס בצד הפלסטיני. אם ישראל הרגה את שירין, ואף המשיכה וניסתה להיאבק בזכרה אחרי מותה, משמע שהיא מאיימת עליהם מאוד. אם פלסטינית מאיימת על ישראל אפילו אחרי מותה – הריהי גיבורה לאומית.
ישראל ברחה מן השאלות הקשות, אבל גם מן הקשות פחות. מדוע הדגל הפלסטיני מחריד אותנו כל כך, עד כי שוטרים החרימו דגלים מידי אבלים בהלווייתה. וארונה של אבו עאקלה, מדוע נאבקה בו משטרת ירושלים, מה היה בו שהרתיעה. ואם, נגיד, הרגו חיילי צה"ל בטעות את שירין אבו עאקלה, למה הנהגת הצבא כה מתקשה להודות בטעותה.
לפלסטינים אין הזדמנויות רבות לקבל תשומת לב עולמית לכך שהם נשלטים בידי אחרים. הם מנסים כבר שנים לעורר מחאה עולמית, ומצליחים בקושי. הקהילה הבינלאומית אינה מוטרדת מן המצב בשטחים, וכמותה גם מדינות ערב, שהותירו את הפלסטינים להתמודד עם מציאות חייהם לבדם. לכן פרשת שירין אבו עאקלה היא עבורם הזדמנות פז להוכיח את טענותיהם ולהמחישן בקול ותמונה. הפשיטות הצבאיות לתוך אזורי אוכלוסין, הירי הבלתי מובחן, המחיר שמשלמים חפים מפשע ואחר כך ההתנהלות הישראלית. ישראל נפלה בסיפור הזה לכל הפחים שטמנה לעצמה.
משפחת אבו עאקלה, בגיבוי נרחב של החברה האזרחית והממסד הפוליטי הפלסטיני, תעשה כל שביכולתה כדי לשמר את הפרשה בכותרות. חקירת ה־FBI היתה עבורם הישג כביר. מעצמה המחבקת את ישראל בדרך כלל, מאיימת עתה להדביקה אל הקיר. אלא שהמגעים בין ישראל ל־FBI הדוקים וקרובים, ועל כן, סיכוי רב שהצדדים יסגרו את הסיפור הרחק מעין התקשורת. ועדיין, הפרשה הזו היא מראה שדרכה משתקפים יחסינו עם הגר אשר בשערינו. אף אם נעבור לסדר היום, לא נחמוק מן השאלה המרכזית. לאן אנחנו הולכים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]