תאגיד השידור הגיש לנו בחודש האחרון, באריזה דוקומנטרית מהודקת, מיני־סדרה בשם "המנדט". יוצר הסדרה ירון ניסקי, ושותפיו אבי מרקדי ודני אשור, קראו את הנספח הסודי של ועדת פיל, שנחשף רק לאחרונה, וצפו במאות שעות של חומרי גלם טלוויזיוניים שצולמו ונאספו עבור הסדרה המונומנטלית "עמוד האש", שלא שודרו ונמצאו בארכיון רשות השידור. הם גם ראיינו כמניין היסטוריונים - יהודים, ערבים ובריטים - והגישו לנו את גרסתם להיסטוריה של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל.
לעתים, מתוך ייאוש מהאפשרות להשפיע על העתיד, בוחרים יוצרים לשנות לפחות את העבר. ואולי דווקא במגמה לשנות את ההווה - בחרו יוצרי הסדרה לסלף את ההיסטוריה. אחד ההיסטוריונים שהשתתפו בסדרה, פרופ' מוטי גולני, הסביר לצופים כי אם נצליח לקבל את הנרטיב, את הזיכרון של הצד השני – זה יקרב אותנו לפתרון. כמה פשוט: נקבל את הנרטיב הערבי. הערבים ישמחו ויחבקו אותנו, והסכסוך יסתיים. כאילו לא ברור לנו מאז קום המדינה שקבלת הנרטיב הערבי גוררת תג מחיר שמשמעו – חיסול מדינת ישראל. כי זה הנרטיב שלהם.
אבל כדי להגיע למסקנה הזאת, הטמונה כבר בפרק הפתיחה של הסדרה, בבחינת "הנחת המבוקש", צריכים היו היוצרים לבחור מבין ההיסטוריונים היהודים בעיקר את אלו שהם רצו לשמוע, וללקט מתוך חומרי הגלם של "עמוד האש" רק את מה ששירת את הנחותיהם המוקדמות. המבחר בא לשרת את המטרה, והמסקנות אינן נובעות מהחומר. להפך. המטרות הפוליטיות מכתיבות את המבחר.
שתי הנחות יסוד מובילות את הסדרה. הראשונה: הבריטים אשמים בסכסוך, והשנייה: איש לא גירש מכאן את הבריטים, הם פשוט החליטו לעזוב. שתי ההנחות הללו אינן עובדות היסטוריות. אלו הן השערות שקל להפריכן. יוצרי הסדרה ומשתתפיה טוענים כי הסכסוך היהודי־ערבי נגרם בידי הבריטים. הם הבטיחו את הארץ לשני הצדדים ושיסו אותם זה בזה.
יוצרי הסדרה בחרו להתעלם מההבדל בין ההבטחות ליהודים ולערבים. ההבטחה ליהודים שנוסחה בהצהרת בלפור, קיבלה תוקף בינלאומי בוועידת סן רמו (1920) ואושרה במליאת חבר הלאומים ב־1922 - הייתה מפורשת וגלויה. לעומתה, ההבטחה לערבים נוסחה במכתבים רשמיים למחצה של המושל הבריטי במצרים מקמאהון לשריף חוסיין אבן עלי, ובהם הבטחה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הבריטים יקימו לו ממלכה ערבית גדולה. הבריטים לא ראו במכתבים התחייבות רשמית וחתמו גם על הסכמי סייקס־פיקו והצהרת בלפור. יוצרי הסדרה טוענים כי הערבים היו הצד הנפגע העיקרי. וחשו מרומים אחרי שהתפרסמו המסמכים הסותרים.
הנחה זאת מאפשרת ליוצרים ולהיסטוריונים המשתתפים "להבין" כי הסכסוך נוצר רק מההבטחה הכפולה. לא כיוון שהיהודים שבו לארץ אבותיהם וביקשו להקים בה מדינה, והערבים תושבי הארץ ראו בהם פולש זר המבקש לגזול את מולדתם. לא סכסוך לאומי אמיתי ועמוק, שקשה מאוד לסיימו, או מלחמת דת נצחית. ואף שאלו הם שורשיו האמיתיים של הסכסוך - מבקשים יוצרי הסדרה כי נאמין שהסכסוך אינו אלא פרי קנוניה בריטית, שהסיתו אותנו אלה באלה כדי להפריד ולמשול. ומרגע ששני הצדדים יבינו שהם רק מוסתים – יוכלו לחיות בשלום. הבל הבלים.
סוגיה נוספת, הנדונה בפרק השלישי, עוסקת בשאלה "מדוע עזבו הבריטים את הארץ?". ההיסטוריונית פרופ' אביבה חלמיש אומרת: "היה פעם ויכוח כזה מי גירש את הבריטים, אצ"ל, לח"י או ההגנה. אז בעצם מה שאומרים החוקרים: אף אחד לא גירש את הבריטים מהארץ. הם החליטו שהם רוצים לעזוב את ארץ ישראל".
"מה שאומרים החוקרים". חד וחלק. קונצנזוס. אבל אני מכיר עשרות חוקרים מימין ומשמאל ומהאמצע שטוענים ממש ההפך: שבלי מלחמת המחתרות שגבתה מחיר דמים איום מהבריטים, שבלי העול הכספי העצום שהיה כרוך בהחזקת מאה אלף חיילים ושוטרים בארץ כדי להילחם במחתרות, שבלי הלחץ הבינלאומי שיצרו העקורים באירופה ובספינות המעפילים – הם לא היו יוצאים מכאן ב־15 במאי 1948. האימפריה הבריטית אומנם התפרקה בהדרגה, ומשהחליטו לעזוב את הודו - ניטלה אחת מהסיבות העיקריות שלהם להמשיך לשלוט בארץ.
ואגב, גם בהודו הפתרון הבריטי היה "חלוקה" ולפני כחודשיים ציינו 75 שנים לחלוקה המדממת בין הודו ופקיסטן. שני מיליון בני אדם נהרגו במהומות שפרצו לאחר החלוקה ההיא, ולמעלה מעשרה מיליון הפכו לפליטים. לידיעת כל המטיפים היום לחלוקת הארץ.
אבל באשר לארץ ישראל - מסמכים שהתפרסמו בעשורים האחרונים הוכיחו כי שר החוץ הדומיננטי ארנסט בווין התנגד להחלטת החלוקה של האו"ם וליציאת בריטניה מ"פלסטיין". הוא ארגן קואליציות של מדינות ערב שיפלשו ארצה מיד כשהבריטים ייצאו, כדי לגרום לאו"ם לבטל את החלטת החלוקה ולקרוא לבריטים לשוב ולהציל את המצב.
אמת נכון, האימפריה הבריטית התפוררה. הם יצאו מהודו ב1947, אך יצאו מדרום־מזרח אסיה רק באמצע שנות ה־60, ומעדן ומבחריין – רק בשנות ה־70. סדר היציאה ממושבות האימפריה נקבע בעיקר על פי מידת הכאב, הדימום והעלויות. אם המחתרות לא היו מקיזות את דמם, אם בפרלמנט הבריטי לא היו מתקיימים מדי שבוע דיונים סוערים (90% עסקו במלחמת המחתרות והחללים ב"פלסטיין" ורק 10% בהעפלה), וממשלת בריטניה לא הייתה נתבעת שוב ושוב לענות מדוע צריכים חיילים בריטים למות בארץ ישראל – הם לא היו יוצאים מכאן ב־1948.
אולי רק עשר או 20 שנים מאוחר יותר. וכל עוד היו שולטים בארץ – היו מונעים עלייה יהודית לארץ, וחונקים כל אפשרות פיתוח של היישוב היהודי (מדיניות הספר הלבן 1939 לא בוטלה גם לאחר מלחמת העולם והשמדת יהודי אירופה).
ולכן, נראים הדברים כי אם הם לא היו מקדימים לצאת ב־1948 – אולי לא היה אפשר כבר להקים מדינה יהודית. מי שאינו מאמין שמאות אנשי לח"י ואלפי אנשי אצ"ל גירשו מכאן אימפריה – ישאל את עצמו: האם ארה"ב הייתה נמלטת מווייטנאם ללא הווייטקונג? רוסיה הייתה נסוגה מאפגניסטן בלי לחץ המוג'הידין? ישראל הייתה נסוגה מלבנון, אם מחיר הדמים בהחזקת רצועת הביטחון (כ־25 חללים בשנה) לא היה כבד מדי? אם לא ארבע אמהות ולחץ התקשורת? בבריטניה - היו הרבה יותר אמהות.
הסדרה גם עוסקת בהרחבה בהשפעה המכרעת שהייתה למופתי אמין אל־חוסייני על הציבור הערבי בארץ. הוא האשם היחיד ב"מאורעות", בהקצנה הדתית וב"מרד הערבי הגדול" שגרם לבריטים לבגוד סופית ביישוב היהודי ולהעדיף את האינטרס הערבי. בסדרה מוזכרים גם מנהיגים ערבים ספורים שהתנגדו למופתי, בגלוי או בסתר. פלוני סמי טאהא, ראש ועד הפועלים הערבי בחיפה, דווקא הסכים להצעת החלוקה. הלווייתו התקיימה למחרת. הטיעון הזה בא לומר "היו ערבים מתונים שלא רצו בהשמדת היהודים". והמסקנה החבויה – לו רק נשכיל למצוא את הפרטנר המתון - נגיע לשלום.
אבל דווקא התיאור העובדתי הזה מוכיח את האיוולת בטענה. ודאי שערביי ארץ ישראל לא היו עשויים מקשה אחת. כשם שהיו יהודים שהתנגדו להגדרת מדינה יהודית בארץ ישראל כיעד לתנועה הציונית (למשל מאיר יערי והשומר הצעיר, שאפילו התנגדו לעלייה המונית לארץ בעצם שנות ההשמדה, וגם לאחר המלחמה, והעדיפו "עלייה סלקטיבית" של "יסודות חלוציים" ולא חלילה "אבק אדם" שיש בו ר"ל גם רוויזיוניסטים).
גם אצ"ל ולח"י התנגדו לתוכנית החלוקה, אבל הערבים "המתונים" שתמכו בחלוקה לא הותירו עקבות בהיסטוריה. חוסייני רצח אותם. ממש כך, "הערבי המתון" סרי נוסייבה, שחתם עם עמי אילון על "המפקד הלאומי" הכולל הכרה הדדית – פשוט לא רלוונטי לכלום. הערבים לא סופרים אותו. יש דרכים רבות לסלף את ההיסטוריה. סדרה דוקומנטרית היא אחת המתוחכמות שבהן.
