פעמים, כשאני מצליח להרים את הראש והמחשבה מעט מעל הכותרות הראשיות, אני מסתכל על השיח הפוליטי העכשווי בישראל ופשוט משפשף את העיניים בתדהמה. ליתר דיוק, כשמדובר בחלוקה הנוכחית לגושים. וליתר יתר דיוק, כשעסקינן ב"גוש נתניהו". להלן, הגוש הזוכה בבחירות, שמרכיב את הקואליציה הנוכחית ונתפס בידי הפרשנים כ"גוש הומוגני".
אז נכון שבהשוואה לחוסר הקולגיאליות המחריד בין מפלגות השמאל־מרכז, כל גוש ייראה הומוגני. ועדיין, כשמסתכלים על זה לרגע בעיון, בלי ססמאות ואמוציות, החיבור בין מפלגות הגוש הזה - ובייחוד המצביעים שלהן - רחוק מלהיות טבעי. והוא בעיקר תוצר של שנאה. שנאה של הגוש השני לכל מה שהוא "ביבי", ושנאה של הגוש הזה ל"רק לא ביבי". ברגע שמנטרלים את האלמנט הזה, נותרים עם מצב פוליטי שהוא לא פחות מאבסורדי.
למה הכוונה? יש לי לא מעט מכרים, שאני מחבב ומעריך, שהצביעו ליכוד לדוגמה. הפערים בינינו בהשקפת העולם הבסיסית קטנים מאוד, אם בכלל קיימים. כמוני, הם משתייכים למגזר הרחב של ישראלים מהמעמד הבינוני ששירת בצבא, כמו גם ילדיו. משלם מסים כל חייו. מאמין בדמוקרטיה.
חשוב לו לשמר את האופי היהודי של ישראל, אבל גם את החופש הדתי. מקבל בהבנה יחסים חד־מיניים, הפלות, נישואים אזרחיים וכו'. ומבחינה מדינית, לא מאמין באפשרות של שתי מדינות לשני עמים, ובאותה נשימה מתנגד לרעיון של סיפוח השטחים, על כל מיליוני הפלסטינים שבהם. למעשה, ההבדל המהותי היחיד - וגם עליו ניתן להגיע להסכמות - נמצא ביחס כלפי מערכת המשפט הישראלית והרצון לערוך בה רפורמות מקיפות. בשאר התחומים, יש להם חיבור הרבה יותר טבעי עם מצביעי גנץ/לפיד מאשר עם אלה של המפלגות האחרות בגוש.
מה להם ולמנהיג יהדות התורה, למשל, יצחק גולדקנופף, שבפליטת פה לפני הבחירות אישר שחלק ניכר מהחרדים מפחדים לענות לטלפון כי הם חוששים שזה "מס הכנסה או ביטוח לאומי". שלא לדבר על טלפון מהבקו"ם. מה להם ולחלומו המוצהר של יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' על מדינת הלכה? או לפטרונו הרוחני, הרב דרוקמן, שהצהיר ש"אין שום בעיה עם מדינת הלכה".
מה להם ולאיתמר בן גביר, יו"ר עוצמה יהודית, שהיה תלמידו של הרב כהנא ומייצג (בין היתר) נערי גבעות? אנשים שחלקם מרשה לעצמו להכות חיילי צה"ל המשרתים בשטחים, שיכולים להיות הילדים של אותם חברים שלי? מה להם, אנשים שומרי חוק והגונים, ולמנהיג מפלגת ש"ס אריה דרעי, שדורש להיות שר האוצר אחרי שהתפטר מהכנסת בעקבות הרשעה בעבירות מס (שלא לדבר על כך שב־1999 הורשע בלקיחת שוחד)? ואגב, התהייה הזו נכונה גם להרבה מאוד חובשי כיפות, שמבחינה ערכית אמורים להתקומם לנוכח כל הדוגמאות שהבאתי כאן.
אז מה להם ולכל יתר נציגי ה"גוש"? כמו שהקדמתי ואמרתי, בראש ובראשונה - שנאה משותפת. נדמה לי שתיעוד פניה החמוצות של זהבה גלאון, אחרי שהתברר שמרצ לא עברה את אחוז החסימה, משמח אותם הרבה יותר מהדאגה מפני קיצוניות דתית ולאומית שהקואליציה החדשה חייבת לעורר.
התיעוב כלפי כל מה שה"שמאל" מייצג - לא פעם בצדק - כמו התנשאות, צביעות, התנכרות ליהדות ועוד, חזק יותר מכל שיקול הגיוני, ומצדיק חיבורים למפלגות עם אידיאולוגיה השונה מזו שלהם באופן מהותי. כמובן, במאמר מוסגר, השנאה הזו מתודלקת גם בידי השנאה של הצד השני, שבשם "רק לא ביבי" החרים ציבורים גדולים שכאמור - לא מאוד שונים מהם. וכל זה יושב על מצע מבעבע תמיד של מתח עדתי, פריפריה מול מרכז וכו'.
ועדיין, אף שרגש הוא מניע טבעי - ולגיטימי - להצבעה, מגיע הרגע שבו אסור לאפשר לו לשלוט. והרגע הזה הגיע. כי אתה לא יכול להיות ישראלי פטריוט, שומר חוק ותורם לחברה, ולקבל בהבנה את סמוטריץ' כשר ביטחון או את דרעי כשר אוצר, רק כדי להראות לשמאלנים האלה מה זה. זה לא משחק במונדיאל, אלה החיים של כולנו.
על הסכין
לאורך כל חיי, המונדיאל היה בשבילי חג של ממש. זרוע בהתרגשות ובחוויות נצחיות. אבל הנוכחי לא מרגש אותי כלל. אולי זו השחיתות שליוותה את הבחירה בקטאר. העובדה שהוא משוחק בנובמבר ולא בקיץ המסורתי. או שפשוט שבעתי טורנירים. מקווה שבהמשך המשחקים, האוכל יביא את התיאבון. כרגע אני אפילו לא בפיצוחים.
כצופה מתמיד, ובגדול אוהב של "ארץ נהדרת", יש בה רגעים שגורמים לי להתכווץ במבוכה. ולא מהסיבות הנכונות. החיקוי של נשות ראשי הקואליציה היה כזה. מפני שהוא לא הגחיך את הדמויות הספציפיות, אלא נשים דתיות באופן כללי. הגחכה בפרטים הקטנים, אבל הקריטיים, כמו מידות גוף גדולות או הזנחה. וזה חתיכת גול עצמי, שפוגע בעיקר בתוכנית.
באיחור לא אופנתי צפיתי ב"החמישה", סדרת מתח בריטית שיצר הסופר הרלן קובן ועלתה בסלקום tv שש שנים אחרי שהושקה. והמסקנה: מוטב מאוחר. הסדרה - שעוסקת בקבוצת חברי ילדות שאחיו הקטן של אחד מהם נעלם, ואז סימנים שלו צצים אחרי כל השנים בזירות פשע שונות - היא לא יצירת מופת, אבל בהחלט מספקת מתח מהנה ביד מיומנת.