בנימין נתניהו איננו דיקטטור. הוא עבריין לכאורה בדרך לכלא, שמשאיר בנתיב המילוט שלו ממשלה מימין לאייתוללות. לכאורה הוא שולט במשחק, למעשה מנהיגי הסיעות מעבירים אותו סדרת שבי, כולל סחיטה ואיומים, בידיעה ברורה שהוא מעדיף להיות תלוי בהם מאשר תלוי תרתי משמע בבית המשפט.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
כל סיעה מחזיקה אותו בגרגרתו ובגרגרנותו בנפרד, וכולן כאיש אחד ינהלו כאן דיקטטורה של הרוב. במקרה שלנו היא גרועה מדיקטטורה של היחיד. אף אחד מבין השרים, גם לא נתניהו, לא יתערב בשליטה של שר במשרדו ובתקציבו. לכל שאר המגזרים ידאג אלוהים של האופוזיציה. חרף קריאות ההרגעה, איש לא יודע מה יקרה לדמוקרטיה כאשר השתן יעלה לראשי הפירמידה. האמת: רובם המכריע של תומכי קואליציית נתניהו חיים ממילא במשטר דיקטטורי פנים־שבטי של מנהיגיהם ורבניהם, ולא שכיום אנחנו דמוקרטיה של ממש.
עקב הדחיפות בלו"ז משפטי נתניהו, הוא נלחץ ונסחט בקלות. כרגיל, רצה לסגור עניין בבליץ - והפקיר את הבט"פ בידי איתמר בן גביר. חלק לא קטן בשמאל קנו באנחת רווחה את חיוך הצ'שייר שלו בלא להבין שכשר הבט"פ יש לו מיליציה חמושה משלו, מג"ב, שתהפוך למיליציה הפרטית של המתנחלים. כמו ב"עליסה בארץ הפלאות", חיוך הצ'שייר של בן גביר יישאר תלוי באוויר כשהחתול ייעלם כדי לצוד עכברים.
בשליטה על מערכת הביטחון נתניהו היה צריך להחליט בין ביידן, צה"ל ומערכת הביטחון ובין בצלאל סמוטריץ', מכונת ירייה ורבלית נטולת נצרה. בתקשורת תהו אם הוא כשיר להיות שר ביטחון בטיעונים של מקצועיות ואידיאולוגיה, כאשר הבעיה היא בפירוש מנטלית. כמי שמבין שאין לו סיכוי לרצות את סמוטריץ', פיזר נתניהו בהתחלה רמזים כי הוא שוקל בשלב הראשון לקחת גם את משרד הביטחון. סמוטריץ' התעלם ופיזר את המוץ האלקטרוני שלו כמי שישבור את הכלים אם לא יקבל את משרד הביטחון. איתות ברור מצד ארה"ב, איתותים סמויים מצד צה"ל ומערכת הביטחון והסתערות תקשורתית (הפעם בכיוון הנכון) סיכלו את המינוי.
במהלך הקרב על המינוי התראיין הסמוצ' לערוץ 7 והתייהר: "יהיו לי המון תתי־אלופים ואלופים דתיים למנות". מדובר בהרעלה של צה"ל והמערכת כולה. מדובר ברקמת היחסים הרגישים והטעונים בין מתמודדים שעובדים יחד על תפקיד במעלה הפירמידה, בין שזה בפלוגה, בחטיבה או באגף. רק על הזחיחות המטורפת הזו היה צריך למנוע את המינוי מהטיפש הקטן שהשליך את האבן הזו. ובעצם למנוע כל מינוי שהוא. יואב גלנט כשר ביטחון הוא מקדמה משמעותית לקרב הירושה, ולך דע איך זה משתלב בבלגן המתסכל של שאר המועמדים.
בגדול מדברים כיום על הטמעת דיני הלכה בחוקי מדינה ועל הנחישות של החרדים. ההתחלה הייתה בחודש מאי 1948. בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה. הקרבות בעיצומם בכל הארץ. הרובע היהודי בירושלים נכנע לצבא ירדן. ביוני 48' פרץ צה"ל את המצור לירושלים והתבסס בצד המערבי. ב־26 ביוני 1948, כשהקרבות בעיצומם, נערכה בירושלים הפגנה חרדית נגד חילול שבת של חיילי צה"ל. ההפגנה פוזרה בכוח. הצבא הבהיר כי "התעבורה הצבאית שעברה בשבת ברחוב גאולה ומאה שערים היא חיונית".
מאז התווספו למאבקי השבת השלכת אבנים, "צפרדעים" בוערים וקריאות "שאבעס", שהתקבלו על ידי הציבור החילוני יותר כמופע אקזוטי מאשר איום על זהותה של המדינה.
בועת ביביסטאן
המפתח לשינוי היה עליית בגין והחיבור עם המפד"ל הציוני, במקביל לזינוק הדמוגרפי של המסורתיים והמזרחיים שעברו צד ממפא"י והמערך לליכוד. בלחצם הפך חוק השבת להיות מוגן בחוקי עזר עירוניים. מאחר שלכל עירייה יש את הציבור שלה, השתרר כאוס אכיפה. מה שמותר בתל אביב שווה דוח ומכות בירושלים.
מאז ועד היום יש הפגנות שרירים של המגזר הדתי, הן ברחוב ובכנסת והן בכל תחומי החיים, מלידה עד קבר. אל נערי הגבעות, שהחלו כנוער שוליים פרוע, חברו חרדים ותועי דרך בכל הארץ, ולקראת הבחירות האחרונות הם הפכו להיות סמל למהפכה אנטי־ממסדית, שקראה לשרוף את המועדון. משמעות ההצטרפות של המתנחלים והחרד"לים לממשלה היא הדתה מתגלגלת חוקית וחוקתית, כחלק מהקח־תן הקואליציוני.
המשמעות הנלווית היא שהרכב הממשלה משקף נאמנה הן את בוחריה והן את הרכבה של העילית הישראלית: אוטוקרטיה, תיאוקרטיה ופלוטוקרטיה, עם חשש כבד למיליטריקרטיה. או בעברית מדוברת, הדיקטטורה הזוחלת של הימין האמוני־לאומני משרתת רבנים משיחיים, גנרלים פזיזי הדק, טייקונים שאלוהים הוא הדולר שלהם ופוליטיקאים של שלוש הכ"פים.
נתניהו אגב הוא לא הדיקטטור הקלאסי, הוא הביבי בא בובה של מנהיגי המגזרים שמעניקים לו יד חופשית בכל נושא ועניין, למעט חלקת האלוהים שלהם. מצדם של שותפיו, שייחנק או ייהנה בענן תכלכל של סיגרים ובועות ורודות של שמפניה. להם יש המדינה שלהם ולצדה יש בועת ביביסטאן, שם משחק נתניהו בניווט במים הסוערים של חוץ וביטחון.
הבונוס המשמעותי של נתניהו בעמדת רה"מ היא סביבת הערצה שאליה התמכר ואשר לה הוא זקוק. הטבע האנושי אומר שגם אם אתה יודע שהזמזום סביבך הוא חנופה ולאו דווקא אהבה או חברות אמת, עדיין אתה רשאי ליהנות ממנו. והבלחות העיניים המתחננות לליטוף של נתניהו הן ההוכחה החיה. שלא לדבר על מינגלינג עם שועי עולם וסמול טוק עם משק כנפי ההיסטוריה.
כך שלמעט משרד המשפטים, שום תיק לא ממש מעניין את נתניהו. אומרים שיריב לוין אמור לבנות קונסטרוקציה משפטית שתחלץ את נתניהו. אולי יעלים את עבירת המרמה והפרת אמונים, אולי יעלים את הפרקליטות, בטוח שיעלים את האמת. אומרים ששר החוץ יהיה רון דרמר. לשעבר השגריר בוושינגטון ששירת את נתניהו ואת הקייס האוונגליסטי והוא מוקע על ידי מרבית יהודי ארה"ב וממשל ביידן. בראיון לפודקאסט (של בן שפירו) התלונן דרמר על כך שביידן בולם מהלך צבאי ישראלי. "נאלץ לפעול", תרגל דרמר בראיון שקר דיפלומטי.
שר האוצר מבחינתו של נתניהו הוא האיש שיתקוטט עם פקידי האוצר וראשי העיריות, וממילא עור הדוב כבר חולק בהסכמים הקואליציוניים. אז סמוטריץ' ידחוף מיליארד נוסף למתנחלים, העיקר שהריקושטים של נפגעי האינפלציה הצפויה לא יפגעו בנתניהו.
הרעיון של לפיד לנהל מאבק פרלמנטרי "מכובד" מול הבלוק הדיקטטורי הוא רעיון הבל. המאבק האופוזיציוני חייב להתנהל בכיכרות, בגשרים ובצמתים. הרחוב ידבר. ההתמודדות תהיה מול "כוחות הביטחון" ומערכות המשפט שיגנו על הסדר. סדר היום הימני. רק אם האופוזיציה הפרלמנטרית תתעלה, תרד לרחוב ותגור בו, היא תצדיק את קיומה.