רוח של בדלנות מרחפת על ישראל, אוכלת כל חלקה של רצון טוב וסיכוי לשיתוף פעולה. רוח של בדלנות דתית־חרדית, המבקשת להרחיב את מוטת הסמכויות והשליטה של מוסדות, שישראלים רבים חוששים מהם או בזים להם. רוח של בדלנות אופוזיציונית, של מי שהגיעו למסקנה שאין טעם ואין דרך להגיע להבנות עם המחנה הנצחני של הצד השני.
איך אפשר להגיע להסכמה – שואלים ראשי ישיבות שבדרך כלל מוכרים במתינות – כאשר צה"ל מכניס צוערות לקורס קציני שריון "בצורה שאינה תואמת את גדרי ההלכה"? איך אפשר להגיע להסכמה – שואלים משלמי מסים מתוסכלים – כאשר המדינה עומדת לקחת מכספנו כדי לממן את תחביב לימוד התורה של אברכים שבטלנותם אומנותם?
המנצחים אינם מרסנים את תאוותם לתקציבים ולהטבות. המנוצחים מחפשים דרך להתרגל למציאות חדשה, מאיימת. כלומר, אין שוויון במשוואה הזאת. יש כוחנות ברוטלית בצד אחד, וייאוש בצד השני. יש כוחנות מתייפייפת, שנאחזת בטענות, חלקן מוצדקות, על תקדימים של ברוטליות של הצד השני. גם אתם עשיתם – גם אתם דרסתם, גם אתם לא התחשבתם, אומרים המנצחים (דוגמה: ראש ממשלה עם 6 מנדטים. דוגמה: פשרות במשילות בנגב לטובת שותפות עם רע"ם). נו, והיה טוב שעשו כך? היה ראוי שינהגו כך? הרי לדעתכם כל זה היה רע, אז למה אתם עושים את אותו הדבר?
שלוש מפלגות חרדיות ייכנסו לקואליציה לצד הליכוד. וזו לא טעות סופרים – הציונות הדתית היא גרסה עדכנית של מפלגה חרדית בכסות סרוגה. מה מטרתן של המפלגות הללו? הנה, שאלה שלא קל להשיב עליה. האם מטרתן לעצב את מדינת ישראל בדמותן, מה שיקשה מאוד על ישראלים אחרים להרגיש בבית? האם מטרתן רק לחזק את הציבור שלהן, הנשען על תמיכה של אחרים כדי שיוכל להמשיך באורח החיים הבזבזני שהורגל בו? האם מטרתן להוכיח שהציבור שלהן הוא בעל הבית? ואם כן, האם הקדישו מחשבה לאפשרות של מה שיקרה אם הציבור האחר ישתכנע שזה אכן המצב?
וכן – כתבתי "אורח חיים בזבזני". גם זו לא טעות סופרים. אין מחלוקת על כך שהחרדים והחרד"לים מוכנים לחיות ברמת חיים נמוכה יותר, לפעמים במסירות נפש, כדי לקיים את מנהגיהם ולדבוק באמונותיהם. אין מחלוקת על כך שהחברה הדתית־חרדית אינה נוטה למטריאליות שטחית, ובהחלט נוטה להעריך למדנות ורוח התנדבות. כל זה ראוי לקנאה. כל זה ראוי לשבח. אבל בזבזנות איננה מתייחסת רק לרכישות בחנויות יוקרה. בזבזנות היא מנהגו של מי שמשתמש באמצעים בלי חשבון. וזה מה שרוצות המפלגות הללו, להשתמש באמצעי המדינה בלי חשבון. הסיבה פשוטה: אלה אמצעים שיילקחו מאחרים. אלה כספים שיילקחו על חשבון צרכים אחרים, כדי לממן את הבזבזנות של מי שמתעקשים שהם מוכרחים משפחות גדולות, ושהם מוכרחים ללמוד תורה כל היום. זה התחביב שלהם, ואת התחביב הזה הם מעמיסים על משלמי מסים, שיש להם תחביבים לגמרי אחרים.
ונכון, הטענה שמדובר בתחביב היא טענה קצת קשה לאוזן. אבל זה המצב. משפחה חרדית רוצה עשרה ילדים. זכותה. כאשר יש לה עשרה, היא מבקשת מהמדינה סיוע, כי קשה לגדל עשרה. המדינה מסייעת, כי המדינה אוהבת ילדים, וכי מה הילדים אשמים. הילדים צריכים ללמוד. את הלימודים צריך לממן. הם רוצים ללמוד רק תורה. גם את זה המדינה מתגייסת לממן. לסיוע יש מחיר, ואותו משלמים כלל הישראלים, שרובם מסתפקים בשלושה או בארבעה ילדים, ורובם טורחים ללמוד מקצועות שאפשר להתפרנס בהם בלי להיות עול על הציבור.
נסו את אותו היגיון על משהו שאיננו ילדים, ואיננו תורה – כי על ילדים ותורה קשה לדבר בלשון כזאת. נסו לדמיין קבוצה גדולה של ישראלים שהחליטה שייעודה בעולם הוא איסוף קונכיות. אקווריומים לקונכיות עולים ממון רב, וצריך בשבילם גם מקום רב. אי אפשר לשמור קונכיות יפות בתנאי צפיפות שיפריעו להביט בהן, אי אפשר להזניח את הטיפוח והצחצוח שלהן. נבקש סבסוד. מקום לקונכיות, זכוכית, מטליות, חצץ מסונן. ניקח מהעשירונים ללא קונכיות, כדי לממן את עשירוני הקונכיות. מה תאמרו במקרה כזה: אז אל תאספו קונכיות? אם תציעו – נזדעזע. בעולם שלנו, קונכיות נותנות משמעות לחיים.
גם אתם תקראו לזה בזבזנות, ומיד נזכיר לכם שבזבזנות איננה המצאה שלנו, בעלי הקונכיות. מה עם הקיבוצים, מה עם התיאטראות, מה עם החוגים לספרות באוניברסיטאות? מה ההבדל, נשאל, בין מי שמקדיש את עיתותיו לקונכיות, לבין תלמיד אוניברסיטה המבזבז את זמנו בקשקושי מגדר? וחוץ מזה, נאמר, ניצחנו בבחירות. הנציגים שלנו, בעלי הקונכיות, מבטאים את רצון העם. תרבות הקונכיות היא תרבות העם. תמיכת המדינה בבעלי קונכיות היא תמיכת העם. כך זה אצלנו - במדינה הקונכייתית והדמוקרטית.
כך בדיוק אנחנו מתרגלים לעשות: איש בקונכייתו. דתיים ללא יתגייסו לשריון, כי יש בנות חילוניות. בנות חילוניות לא יתגייסו לשריון, כי יש דתיים. בנות דתיות לא יתגייסו לשריון, כי הן לא יתגייסו בכלל. אחר כך יוכלו לבחור אברכים שגם הם לא יתגייסו בכלל. ויוכלו לומר שלא התגייסו כי צה"ל רוצה לכפות עליהם אורח חיים שאינו תואם את גדרי ההלכה. וגם כי הם מעדיפים את התחביב שלהם – ללמוד גמרא. זה באמת תחביב מרתק. ומי שלא מרגיש שזכות נפלה בחלקו לשלם מס הכנסה, כדי לתמוך בתחביב הזה, שרבים כל כך שותפים לו, כנראה לא מבין איפה הוא חי.
להילחם או להימלט
חלק ניכר מהציבור הישראלי אולי לא שכחו מה זה להיות יהודים, אבל שכחו מה זה להיות בעלי חיים. מה עושה בעל חיים מול סכנה? לזה יש תשובה. הוא מחליט בשבריר של רגע אם להילחם או להימלט. אלה גם שתי האפשרויות של מי שמרגישים שהמדינה נגמרה להם. הבריחה היא לא דבר פשוט. היא כרוכה בוויתור על מקום אהוב, על אמונה, על קשר. המלחמה היא לא דבר פשוט. היא כרוכה במאמץ גדול, שאין בצדו הצלחה מובטחת. יותר מזה: במלחמה הזאת לא ברור בכלל כיצד מגדירים הצלחה, מובטחת או לא מובטחת.
נדמה שזו בעיה מרכזית של מצביעי האופוזיציה, חלקם מיואשים, חלקם מתנתקים, חלקם נרגעים וממתינים לראות מה ילד יום. מה הבעיה? שקשה להם להגדיר מה בדיוק הם רוצים. לאן המדינה הלכה, ולאן היו רוצים להחזיר אותה. במקרה של חלקם, מדובר בלהחזיר משהו שכבר לא יכול להיות. ישראל בת ה־75 כבר לא תהיה מדינה קטנה, אינטימית, עם ריח טרי מהניילונים. היא כבר לא תהיה גן עדן חקלאי, ולא גן עדן סוציאליסטי, ולא גן עדן אירופי במזרח התיכון. מי שרוצה ישראל של שנות ה־60 ואין לו, שלא יאשים את בצלאל סמוטריץ'. וגם: ישראל לא יכולה להיות מדינה מחולנת, פרוגרסיבית, פוסט־לאומית. בישראל גרים הרבה בני אדם שזה לא החלום שלהם. הם רוצים משהו אחר. ומותר להם לרצות, ומותר להם לחלום, ומותר להם לתבוע את חלקם בעוגה. מותר להם אפילו לנצח.
לאן המדינה הלכה? כדאי לדייק את התשובה לשאלה הזאת, כי אחרת היא נעשית בליל של פרטים שלכל אחד מהם אין משמעות. מדינה לא הולכת בגלל פסקת התגברות, גם אם אפשר היה בלעדיה. מדינה לא חדלה להיות מוצלחת אם מקצים בה אזורים להפרדה מגדרית (על זה תכף נדבר). מדינה לא הולכת אם שרת החינוך שלה לא קוראת צ'כוב. למעשה, לא ברור ששרת חינוך שלא קוראת צ'כוב תהיה פחות טובה משרת חינוך שמתקוטטת עם רופאים על יעילות של חיסונים. וגם לומר "זה כל הדברים האלה ביחד" זו לא תשובה. מה קורה כש"כל הדברים ביחד"?
מה בדיוק ישראל צריכה להיות כדי שכולם יהיו מרוצים? הנה, אולי בזה יש התחלה של תשובה. באפשרות שבישראל אבד הצורך לשאוף לכך שכולם יהיו מרוצים או לפחות להעמיד פנים שיש צורך כזה. דוד אמסלם מהליכוד נראה כמי שלא אכפת לו אם מצביעי האופוזיציה יהיו מרוצים במדינתם. גם יאיר לפיד, שקפץ לו ה"איראן איראן" בגלל יוזמה לחקיקה שתאפשר הפרדה מגדרית, לא תמיד נראה כמי שאכפת לו אם החרדים יהיו מרוצים במדינתם.
לכל אחד התיאולוגיה שלו. אחד נאחז בתיאולוגיה של משילות, השנייה בתיאולוגיה של סובלנות, השלישית בתיאולוגיה של דמוקרטיות, הרביעי בתיאולוגיה של משפטנות. אלה לא מוכנים להתפשר עם ראש ממשלה שנאשם בפלילים, אלה לא מוכנים להתפשר עם ממשלה שנשענת על ערבים. כולם רוצים את שלהם, מלא־מלא.
להילחם או להימלט זו ברירה חשובה בטבע. אבל היא מחייבת לדעת במה נלחמים או ממה נמלטים. מה מפריע לכם, שהימין ניצח? שהחרדים יקבלו עוד תקציב? שחקיקה מהותית תשונה? שכוח בית המשפט יישחק? אל תגידו "הדמוקרטיה". זו טענה חלולה. טענה שעולה ממנה ריח של כפירה בדמוקרטיה, שהרי הדמוקרטיה זה עתה הוכיחה את כוחה, והעלתה לשלטון קואליציה חדשה. אל תגידו "דמוקרטיה אמיתית", כי גם זה מריח כמו קומבינה. זה מריח כמו תביעה שכללי הדמוקרטיה ינוסחו כך שהצד המפסיד יהיה למעשה המנצח.
נסו לחשוב מה באמת מפריע לכם, נסו להבין מה באמת הדבר שמכניס בכם ייאוש. כשתדעו מה הדבר הזה, אולי יהיה לכם גם כוח להילחם או להימלט.
גוונים של הפרדה
שתי מפלגות, הציונות הדתית ויהדות התורה, תובעות עיגון בחוק לאפשרות להפריד בין גברים לנשים במקומות ציבוריים, בלי שהדבר ייחשב לאפליה. ראש הממשלה יאיר לפיד מיהר להגיב בציוץ לדרישה הזאת: "איראן זה לא כאן". בזה הוא כמובן צודק. שאר הציוץ היה קצת פחות מדוקדק בדייקנות שלו. הוא כתב שמטרת הדרישה היא "לשלוח נשים אל מאחורי המחסומים ולהכניס לחוק הפרדה בין נשים לגברים".
למה לא מדויק? כי הדרישה, בלי קשר לשאלה אם אתם תומכים בה או מתנגדים לה, איננה "להכניס לחוק הפרדה", כלומר, לחייב הפרדה, אלא לאפשר בחוק הפרדה. זה הבדל גדול. במקרה הראשון, הנחת המוצא היא שכל אירוע הוא בהפרדה. שערבוב אסור. במקרה השני, הנחת המוצא היא שהפרדה מותרת: יהיו אירועים בהפרדה בלי שהדבר יהיה עבירה על החוק; יהיו מקומות שנהוגה בהם הפרדה בלי שהדבר ייחשב לעבירה על החוק. האם היום זו עבירה על החוק? יש ספק, יש מחלוקת, בדיוק בגלל זה החרדים רוצים חוק. העובדה היא שנערכים מופעים בהפרדה במקומות רבים, כולל במקומות ציבוריים. העובדה היא שישנן גם רשויות שאינן מאפשרות מופעים בהפרדה במקומות ציבוריים.
השאלה אם ראוי או לא ראוי לאפשר הפרדה באירועים היא שאלה אידיאולוגית, שכנראה אין דרך להסכים עליה. יש מי שסבורים שכל הפרדה פסולה, משום שהיא מבטאת אפליה אסורה. יש מי שסבורים שהאפשרות להפרדה היא מעשה של התחשבות באוכלוסיות שאינן מקיימות אירועים שלא בהפרדה או שמעוניינות בהפרדה. כלומר, שני ערכים מתנגשים כאן: הערך של שוויון בין גברים לנשים, למי שחושב ששמירה עליו מחייבת לאסור על הפרדה; והערך של סובלנות כלפי מי שרוצים הפרדה, למי שדוגל בסובלנות.
סקרים שבחנו את עמדות הציבור בסוגיה הזאת מעבירים מסרים סותרים, משום שהם תלויים באופן שבו הפרדה מוצגת. יש הבדל בין סקרים שהשאלה המוצגת בהם מנוסחת כ"איסור הדרת נשים במרחב הציבורי (הפרדה כפויה בין נשים לגברים או מניעת השתתפות נשים), לבין סקרים ששואלים על הפרדה באירועים של הקהילה החרדית. יש הבדל בין מי ששואלים על הפרדה באוטובוסים, לבין מי ששואלים על הפרדה באקדמיה, לבין מי ששואלים על הפרדה בבני ברק, לבין מי ששואלים על הפרדה ברחבת הכותל, לבין מי שתוהים על הפרדה בחוף הים.
ננסה בכל זאת להציג את קווי המחלוקת באמצעות שאלות שהוצגו בשאלונים של אתר המדד. בערך מחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל מתנגדת לכל הפרדה, למעט בבתי כנסת. כלומר, אלה ישראלים שיעדיפו שלעולם לא תהיה הפרדה, אפילו לא בבריכות שחייה (שעות נפרדות לגברים ולנשים) או בפארק (הופעה של כוכב פופ חרדי). בעיקר, מדובר ברוב גדול מאוד של חילונים, כשמונה מכל עשרה, שמתנגדים להפרדה כזאת.
אבל את הממצא הזה כדאי לסייג: שאלת ההפרדה איננה גבוהה בסדר היום הציבורי החילוני למול עניינים אחרים הנוגעים לדת ומדינה. כלומר, אם צריך להתפשר, אפשר להניח (אם כי לא שאלנו) שהרבה חילונים יסכימו לוותר קצת בנושאי הפרדה תמורת ויתור של הצד השני בעניינים אחרים (נאמר, תחבורה ציבורית בשבת, שזה נושא הרבה יותר חשוב לחילונים).
בצד השני של הספקטרום נמצאים דתיים וחרדים. כמעט כולם תומכים באפשרות להפריד. וצריך לדייק: לא בהפרדה מלאה בכל אירוע, אלא באפשרות להפריד במקומות מסוימים כאשר הדבר נדרש כדי לאפשר השתתפות של קהל דתי וחרדי המעוניין בהפרדה. כפי שכבר כתבנו כאן בעבר, הסיבה שבגללה, בסופו של דבר, התמיכה באפשרות להפרדה היא די משמעותית, היא משום שבנושא הזה המסורתיים הולכים עם הדתיים והחרדים.
נסביר: יש עניינים שבהם המסורתיים נוטים בעמדתם יותר לחילונים – כמו נישואים אזרחיים למי שמעוניינים בזה. יש עניינים שבהם המסורתיים נוטים בעמדתם יותר לדתיים – כמו הפרדה מגדרית. למה? בגלל ההתחשבות. הציבור המסורתי מחפש פחות מלחמה אידיאולוגית, ויותר התחשבות באחרים. אם יש חילונים שרוצים להינשא אזרחית, תנו להם. אם יש חרדים שרוצים לראות מופע בהפרדה, תנו להם. שישה מכל עשרה מסורתיים אומרים שאפשר להפריד לטובת דתיים וחרדים במקומות מסוימים לצורך אירועים מסוימים. לכן, בחשבון הסופי, אף שהחילונים הם הקבוצה הגדולה בישראל, בערך חצי מהיהודים בעד האפשרות להפרדה מגדרית.
מה זה אומר על דרישת המו"מ הקואליציונית של הציונות הדתית ויהדות התורה? שהיא תהיה לא אהודה בציבור החילוני, מצביעי יאיר לפיד (שצייץ נגדה) ומצביעי אביגדור ליברמן (שבוודאי עוד ידבר נגדה). אבל היא תהיה אהודה, ותיראה סבירה לגמרי, בעיני בוחרי הקואליציה. למעשה, חלק גדול מהם יניחו שההתנגדות של המרכז־שמאל לבקשה כזאת היא הוכחה לצביעות: הם סובלניים רק כשמדובר בציבור שלהם, אבל מסרבים לגלות סובלנות כאשר לציבור אחר יש העדפה אחרת. אמרתם שיח של חירשים? אם לא אמרתם, הייתם צריכים לומר. למי שמחפש קטטות, יש כאן כר נרחב לקטטות, למי שמחפש פשרות יש כאן פשרה קלה יחסית, שהציבור יחיה איתה בלי קושי גדול.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד ובדיווחי כלי התקשורת המרכזיים