1. המעשה והנס
השבוע פורסם שאיתמר בן גביר סיכם מול הליכוד שימשיך לעלות להר הבית גם לאחר שימונה לשר לביטחון הפנים. שאפו. אלא שבסיכום הזה יש גם אותיות קטנות. על פי הפרסום (כאן 11), הובהר שבן גביר יתאם את העליות להר עם המשטרה, לא יפתיע אותה ולא יודיע בפומבי מראש על עלייתו הצפויה להר, אלא רק אחריה.
בן גביר יצלח כשר לביטחון הפנים? "יותר מאופטימי, הגיע הזמן לשינוי הדיסקט"
אפשר היה לנסח את זה בקלות גם כך: עד היום הוא עלה להר הבית בדלת הקדמית. מהיום הוא יתגנב אליו בדלת האחורית. עד היום הוא הודיע מראש לכל העולם, התריס, התסיס, הפציץ, הצטלם והתעלם משאר העולם (בשידור חי, כמובן). מהיום הוא יעשה הכל בשקט. כגנב בלילה. יעלה, יירד ורק אז יודיע.
אחת הסיסמאות היעילות ביותר של עוצמה יהודית בבחירות הייתה להראות לערבים "מי כאן בעל הבית". ובכן, השר הנכנס לביטחון הפנים יראה לערבים שהם בעלי הבית, בעוד הוא אורח לא קרוא שנכנס בדלת האחורית ובשקט כדי לא להרגיז את השכנים. ההשתלשלות הזאת מוכיחה שעד היום בן גביר לא עלה להר הבית כציווי דתי, רוחני או אלוהי כלשהו. הוא עלה כציווי לאומני. הוא רצה להדליק את השטח. נתניהו עצמו בקולו אמר את זה לפני שנה וחצי.
לו היה בן גביר רוצה להתבשם מהקדושה על ההר, הוא היה עושה זאת בשקט ובצנעה. אפס, הוא עשה זאת ברעש ובמהומה. אלא שהחיים מצחיקים ובן גביר שינה תפקיד. הוא כבר לא הפירומן - הוא הכבאי. נראה איך ישלב בין תפקיד הפרחח השכונתי למבוגר האחראי. מעכשיו הוא לא צריך רק להפר את הסדר, אלא הוא ממונה גם על השלטת סדר. שיהיה לו (ולנו) בהצלחה.
ביום רביעי הוא הקדים להגיע לאתר הפיגוע בירושלים. עמר בר־לב, השר המכהן לביטחון הפנים, הגיע רק אחריו. מי שיחפש דמיון בין ריקודיו על הדם באתרי פיגוע קודמים (טרום הבחירות) להופעה השקולה והמאופקת (יחסית) הפעם, לא ימצא. הוא אפילו הודיע שלא יענה לשאלות (אם כי לא הצליח להתאפק). לא היו לו תשובות ולא היו לו פתרונות. הוא בא מכוח האינרציה ואולי גם בגלל הביקורת על כך ש"דילג" על הפיגוע הקודם באריאל. הוא יודע שאו־טו־טו כל זה יהיה שלו. בקרוב מאוד ייווצר מחסור בתירוצים ומלאי האשמים יאזל. מעכשיו זה עליו.
בואו נסקור מה הוא אמר שם, ליד הטרמפיאדה המופצצת: הוא מנה את שרשרת הפיגועים האחרונה (אריאל, קריית ארבע, הטרמפיאדה, ג'נין) וטען שרק בנס, אין לנו עשרות נפגעים. הוא אמר שלוש פעמים שצריך "לגבות מחיר" מהטרור. ואז הוא השליך את הפצצה: "צריך לחדש את הסיכולים הממוקדים!", הכריז בקול גדול. וחוץ מזה, הוא אמר: "צריך גם להפסיק את החפלות בבתי הסוהר, להפסיק את התשלומים של הרשות התומכת בטרור, לבדוק מאין המחבלים יוצאים, להגיע לאותו כפר, בין שזה בתוך תחומי מדינת ישראל הקטנה ובין שזה ביהודה ושומרון, להטיל עוצר ולהחזיר את ההרתעה ואת המשילות".
עכשיו ננתח את הטקסט. ראשית, נדון ב"נס" שבזכותו, על פי בן גביר, לא נהרגו לנו כאן עשרות ישראלים לאחרונה. אני מניח שלאומץ, להקרבה, למסירות הנפש, ליצירתיות ולעליונות הטכנולוגית של השב"כ, צה"ל, אמ"ן, הימ"מ, מג"ב והמשטרה קורא בן גביר "נס". זה מזכיר לי את מה שאמר אחד מרבני צפת למפקד הפלמ"ח יגאל אלון (תעשו גוגל, מדובר בשמאלן) בסיום מלחמת העצמאות: "דע לך", אמר הרב, "שצפת ניצלה בזכות שני דברים: המעשה והנס. מה היה המעשה? שאנשי צפת אמרו תהילים. ומה היה הנס? שהפלמ"ח הגיע".
אני מניח שבן גביר, שלא שירת בצה"ל (הוא דווקא רצה, הצבא רצה פחות), יבין בקרוב שלנסים אנו זקוקים כשהמערכת כושלת. כזה היה המצב ביום רביעי. פרצה נדירה במערך המודיעין של השב"כ ואמ"ן תפסה אותנו בהפתעה. במצב כזה מה שנשאר הוא להתפלל לנס. אבל נס לא קרה לנו. המחבלים הצליחו לפוצץ שני מטענים ולהרוג את אריה שצ'ופק בן ה־16. פצוע נוסף מוגדר אנוש. כן, אי אפשר לדרוש ממערכת הביטחון מאה אחוזי הצלחה. אין חיה כזאת. אין לאף מדינה יכולות שמזכירות את מה שפותח כאן על ידי טובי בנינו ובנותינו ומיטב מוחותיהם. אבל גם זה מתפספס מדי פעם. לא מומלץ לזלזל בכך שהצד השני לומד את המפה, מכיר את הרדאר, מפיק לקחים ומחפש פרצות. בקיצור, לא זכינו הפעם לרחמי שמיים.
נמשיך עם דברי בן גביר: "לגבות מחיר מהטרור", הוא חזר ואמר. אני מניח שבחפיפה לתפקיד הוא יקבל את מספר ההרוגים הפלסטינים מתחילת האירועים. ואת מספר הפצועים. ואת מספר העצורים. הוא יקבל גם מושג על ההיקף הבלתי נתפס של פעילות צה"ל והשב"כ במוקדי האלימות. הוא יתרשם מהעובדה שהימ"מ כבר לא צריכים להתאמן, כי הם מתאמנים "על חם" בג'נין ובשכם ובקרוב ישלמו שם גם ארנונה, ומכך שכל יחידות העילית של צה"ל מבלות כל לילה בקיני המרצחים. בקסבות, במחנות הפליטים, בסמטאות ובמבוכים. הם עושים שם עבודת קודש. אין עליהם מגבלה כלשהי. כל מה שצריך לעשות - הם עושים.
אז הגענו לכותרת של בן גביר מיום רביעי בבוקר: "לחדש את הסיכולים הממוקדים". זה מה שהוא דרש שם, על הדם. לא רק בן גביר, גם בת גביר, רעייתו איילה, אמרה את זה השבוע ברדיו כלשהו. הם כנראה מתואמים זה עם זה. הם פחות מתואמים עם המציאות. כשילמד את הנושא יגלה שממשלת לפיד־בנט כבר חידשה את מדיניות הסיכולים הממוקדים. בעזה, במבצע עלות השחר, זה עבד מצוין. אבל לא רק שם. חלק מבכירי גוב האריות חוסלו בסיכול ממוקד. למשל, קטנוע שמתפוצץ עליך באמצע הלילה - זה סיכול ממוקד.
אני מעריך שבמפגש הראשון של בן גביר עם ראש השב"כ רונן בר (הייתי מוכן להיות זבוב במרק של שני אלה) הוא יבין שאין ביהודה ושומרון צורך מבצעי אמיתי בסיכול ממוקד. זאת משקולת מיותרת. הסיכול הממוקד מיועד למקרים שבהם אין לצה"ל אפשרות לעצור את המחבל, אז נאלצים לסכלו. ביהודה ושומרון אם יש מודיעין, השב"כ וצה"ל יודעים לשלוף את המחבלים בצורה כירורגית, קלה ומהירה. זה מביא מודיעין יקר ערך, זה לא גורם לנזק סביבתי, לא הורג אזרחים ולא מסבך אותנו עם בתי הדין הבינלאומיים (תכף נחזור לשם). אם אין מודיעין, שום סיכול ממוקד לא יעזור. ובכל מקרה, הכטב"מים החמושים כבר משייטים גם בשמי יו"ש. מי שיצטרף לחטוף מהם - יחטוף. לא סיסמאות, אלא פצצות. לא דיבורים - מעשים.
את דבריו סיים בן גביר בנאום הזה: "צריך גם להפסיק את החפלות בבתי הסוהר, להפסיק את התשלומים של הרשות התומכת בטרור, לבדוק מאין המחבלים יוצאים, להגיע לאותו כפר, בין שזה בתוך תחומי מדינת ישראל הקטנה ובין שזה ביהודה ושומרון, להטיל עוצר ולהחזיר את ההרתעה ואת המשילות".
בראבו, בן גביר. נראה אותך משנה משהו בבתי הכלא הביטחוניים. מומלץ שתבדוק מדוע הקבינט של נתניהו אפילו לא דן במסקנות ועדת קעטבי, שהמליצה על שינוי משמעותי בתנאי הכליאה של המחבלים. אם תצליח לגעת בזה בלי לייצר נזק סביבתי שיהיה גדול בהרבה מהתועלת, תקבל תשואות מכולנו. בנוגע כל השאר, הכל קורה בשטח. כוחותינו מגיעים לכל כפר שממנו יוצאים מרצחים. כשאתה מדבר, הם עובדים.
למרות כל האמור לעיל, אני מצפה בכליון עיניים לכניסתו של בן גביר למשרד הבט"פ. זה מינוי מסוכן, אבל גם מסקרן. יש לו גם פוטנציאל. אני מאלה שסבורים שבן גביר כן התמתן בשנים האחרונות.
לא, שום דבר לא ילבין את העבר שלו, אבל הוא נבחר לתפקיד וצריך להתפלל שיידע להחדיר את האדרנלין הנדרש למערכת, לטלטל את המשטרה, לחשוב מחוץ לקופסה ולהזיז משהו בכל הקשור למשילות, לביטחון האישי, להפקרות הממאירה, לקלות הבלתי נסבלת של המוות המשתולל ברחובותינו, משני צידי הקו הירוק. או כמו שהוא עצמו היטיב לתאר את זה ביום רביעי: "גם בישראל הקטנה, וגם ביהודה ושומרון".
2. האח הפך לפח
אחיו החורג של בן גביר, השותף לשעבר בצלאל סמוטריץ', לומד עכשיו, על בשרו, את טעמה של מכונת הרעל הביביסטית. זאת כבר הפעם השנייה שלו. בפעם הראשונה היה זה סמוטריץ' מי שמנע בגופו מנתניהו להקים את ממשלתו השישית בהשתתפות מנסור עבאס. זה קרה לפני 19 חודשים בסך הכל. היום הוא מעכב בגופו את הקמת ממשלת נתניהו השישית בגלל כמה עניינים לא סגורים. קוראים לזה "אידיאולוגיה", אבל הביביסטים (וגם מי ששולח אותם) לא מכירים את המילה הזאת. גם אם הם יתיישבו בטעות על אידיאולוגיה, הם לא יזהו אותה.
כך או כך, החוויה לא השתנתה: המכונה אותה מכונה, הרעל אותו רעל. זאת שוב אותה המנגינה, באותו הווליום, עם אותו אוצר מילים אלתרמני מרגש. כך הפך סמוטריץ' מ"אח" ל"פח" בתוך חצי דקה. כך חולפת בחילת עולם. מכונות הטינוף האנושיות המצוידות במגפונים רועמים כבר מחרידות את כל רחבי הרשת באיומים ובגידופים כלפיו. "בצלאל בנט", כינה אותו הגדפן הראשי בתוכנית הרדיו שלו השבוע, כשהוא מתעלם לגמרי מהעובדה שרק בזכות "בצלאל בנט" לא צריך לקרוא עכשיו לביבי "נתניהו בנט".
במה חטא סמוטריץ'? בכך שיש לו אידיאולוגיה. היא קיצונית, מסוכנת, מתלהמת, גזענית והרת אסון. אבל היא אידיאולוגיה. אני מעריך שסמוטריץ' לא היה מצביע בעד ההתנתקות אפילו פעם אחת (לא כל שכן ארבע פעמים), לא היה משחרר 1,047 רוצחים תמורת חייל אחד, לא היה מחזיר את חברון, לא היה מתנצל בפני ארדואן ומשלם לו פיצויים, לא היה מקפיא את ההתיישבות, לא היה מקפל את המגנומטרים, לא היה מקים ממשלה עם לבני, ברק, לפיד וכחלון, לא היה הולך לוואי פלנטיישן או לבית הלבן ואפילו לא היה מוצא שם "חבר" ששמו יאסר ערפאת. כזה הוא סמוטריץ', ועכשיו הוא מבין ש(גם) הוא שמאלן שמשתף פעולה עם האחים המוסלמים.
לביביסטים צפויה הפתעה. הם סבורים לתומם שמדובר בעוד ילד כאפות מנוזל או מתנחל מנוצל. הם מאמינים שתכף גם הוא ישלוף גיטרה וישיר "ירושלים של זהב", בעוד נתניהו שולף את הקשית ומרוקן אותו מתוכנו. הם יגלו שילד הכאפות הקטן הזה מחזיק ביד נבוט גדול. ככל שיענוהו, כן יענה וכן יפרוץ.
זה לא שדרישותיו של סמוטריץ' אינן מופרכות מיסודן. הוא מתייחס למדינת ישראל כאל סטארט־אפ כושל דקה לפני סגירה. צריך להעמיס מה שאפשר. הוא רוצה לפרק משרדים מנכסיהם, לשנות סדרים, לערבב את הקלפים ולחלק אותם מחדש. זה לא עובד ככה. משרד הביטחון בלי המינהל האזרחי - זה כמו מכונית בלי גלגל. אי אפשר לממש את האחריות של משרד הביטחון בלי המינהל האזרחי. יכולת הביצוע של משימות המינהל האזרחי נמצאת במשרד הביטחון, ועכשיו הוא מנסה לעקור מאותו ביצוע את כושר הניהול. אם ינסה להוציא ממשפחת נתניהו כסף, יהיה לו קל יותר. זה טרלול על סטרואידים.
קצת יותר מטורלל הוא הרעיון לתת לו את אגף המלחמה בדה־לגיטימציה של ישראל. אגף שנשלף ממשרד החוץ בשלב הפירוק המואץ שלו (תחת נתניהו) והוחזר לשם על ידי ממשלת השינוי. לתת לסמוטריץ' את האחריות על המלחמה בדה־לגיטימציה של ישראל בעולם? הרי סמוטריץ' הוא הסמרטוט הכי אדום של ה־BDS. כמעט בכל העולם (חוץ מאשר בפיונגיאנג ובכמה מערי האוונגליסטים) רואים בסמוטריץ' את סמל הגזענות והעליונות היהודית, הדורסנות המתנחלית, האפרטהייד והכיבוש. אז הוא צריך לטפל בזה? מה השלב הבא? מינויו של ולדימיר פוטין ליו"ר הוועדה לזכויות האדם של האו"ם? לתת ליהדות התורה את המשרד לשוויון חברתי? אין גבול??
רגע, איזה קטע, יהדות התורה באמת דורשת (ובטח גם תקבל) את התיק לשוויון חברתי (אף על פי שאסור במפלגה הזאת להכליל נשים, אין בה להט"בים ובמוסדות החינוך שלה כמעט אין תלמידות ממוצא ספרדי או אתיופי). אז, סליחה, אני מתנצל על הכל. תנו לסמוטריץ' מה שהוא מבקש. הוא רוצה גם את מינהל החינוך הממלכתי־דתי. למה? כדי להשלים את פירוק מערכת החינוך הממלכתית בישראל לגורמיה.
כל זה על שום מה? כי זכינו לחיות בתקופה נדירה שבה התגלות אלוהית בראה חלון הזדמנויות שבו התכנסו כמה אינטרסים שונים לזרוע אימתנית אחת: החרדים האשכנזים רוצים את הכסף, ש"ס רוצה את הכסף ואת ביטול הקלון של דרעי, הציונות הדתית רוצה כסף וכאוס, הליכודניקים רוצים כסף, כבוד וכוח, ונתניהו? הוא, נעבעך, רוצה רק להימלט מאימת הדין. הא בהא תליא.
3. סנוניות שחורות
כהונתה של ממשלת הימין הקיצונית, השמרנית והדורסנית שתוקם כאן תהיה מעניינת. בנושאי חוץ וביטחון צריך לתת לנבחרים אשראי ולאחל להם בהצלחה. זה מה שהעם רצה. אם החברים "יחזירו את הכבוד", ישקמו את המשילות, ירגיעו את הפלסטינים, ידבירו את הטרור, ירסנו את חיזבאללה, ישמידו את הגרעין האיראני ויעלו את קרנה של ישראל בעולם - בבחירות הבאות אהיה רכז שטח בסניף עוצמה יהודית ברהט. בהתנדבות.
השאלה היא "מה יקרה אם לא?". את נתניהו לא צריך להפחיד כאן. הוא בא מפוחד מהבית. אין מי שמכיר את הזירה הבינלאומית טוב ממנו. ירח הדבש של בנט ושל לפיד עם העולם המערבי עומד להסתיים בחבטה. בקרוב יגלו גם שותפיו של נתניהו שהמטרייה המדינית האמריקאית הולכת ונסגרת מעלינו. הסנוניות השחורות הראשונות כבר חגות מעלינו. לפני כמה שבועות אישרה ועדה של האו"ם, ברוב קולות, החלטה המבוססת על הצעה פלסטינית, הקוראת לחוות דעת דחופה של בית הדין הבינלאומי לצדק של האו"ם בהאג באשר ל"המשמעות המשפטית של הכיבוש הישראלי המתמשך".
ההחלטה הזאת זקוקה לאישור של מליאת האו"ם. ההצבעה תתקיים בסוף דצמבר. ישראל תנחל בה תבוסה. ארה"ב לא תצא מגדרה כדי למנוע את זה. הפרשנות פשוטה: בית הדין הבינלאומי לצדק של האו"ם יוכל לשפוט את ישראל. בעקבותיו יבוא, קרוב לוודאי, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אגב, גם בעלות בריתה של ישראל במזרח התיכון, מהאמירויות ועד מרוקו, מצביעות בהצבעות האלה נגדה. ראש הממשלה לפיד קיים אתמול דיון רב־משתתפים סביב הסוגיה הזאת. היא נראית משפטית. היא יכולה להפוך, בנסיבות המתאימות, לכמעט קיומית.
בואו נעבור לירושלים. ידיעה לא גדולה שפורסמה ביום חמישי מתחת לרדאר בישרה כי בירת ישראל ירדה כיתה. במדד הכלכלי־חברתי של הרשויות המקומיות, שמתפרסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירדה ירושלים (לראשונה בתולדותיה) מאשכול 3 לאשכול 2. בכל מדינה שפויה זאת הייתה הכותרת הראשית.
האשכולות במדד הזה מסודרים הפוך: הערים והמועצות הכי עשירות, מבוססות ומפותחות נמצאות באשכול העשירי (סביון, כפר שמריהו, עומר, להבים וכוכב יאיר). האשכול הראשון מכיל את היישובים המוזנחים, העניים, הירודים והנידחים ביותר. העיר הגדולה והחשובה בישראל, בירת הנצח ועיר דוד, צוללת למקום הלפני אחרון. לידה באשכול הזה נמצאות עוד שתי ערים לא קטנות - בית שמש ובני ברק.
זה מדאיג כי התהליך שעובר על ירושלים עובר גם (בקצב איטי יותר) על ישראל. בשנות ה־90 היא עדיין הייתה באשכול 5. ככל שהלכה והתחרדה, כך הלכה והידרדרה. ככל שננטשה בידי הציבור החילוני והציוני־דתי, כך הלכה והפכה ענייה, נזקקת ונסמכת יותר על השולחן הציבורי. היום נאלץ משלם המסים הישראלי לממן את ירושלים במיליארדי שקלים כל שנה. מה יקרה מחר, כשתהליך דומה יעבור על ערים רבות נוספות? מי יממן את כל זה? מי ישלם את החשבונות?
הממשלה שתושבע כאן בשבועות הקרובים לא צפויה לשנות את הכיוון האסוני הזה. להפך, היא אמורה להאיץ אותו. הבטלה תקבל עידוד ממשלתי, הקצבאות יעובו, התמריצים לציבור העובד, המשרת, היוצר והמפרנס יילכו ויתמעטו. המצב הכלכלי יחמיר. המשבר העולמי בהייטק יאיץ אותו. מול כל זה ייערמו החשבונות. התיאבון של השותפים הקואליציוניים החדשים גדול ורב. הביזה תהיה מהירה. העתיד קודר.
ומה בצד השני? הלם הקרב מתפוגג לאט, כהנגאובר טורדני. ראש הממשלה לפיד ושר הביטחון גנץ מבינים שהקטטה הילדותית ביניהם לא מועילה לאיש, חוץ מלנתניהו. לפיד שלח לגנץ וואטסאפ בראשון בערב עם משהו כמו "בשביל מה זה טוב?". גנץ זרם. "נכון, זה לא טוב", ענה. ביום שני, בישיבת הסיעה של יש עתיד, ביקש לפיד מהח"כים שלו להרגיע, להפסיק לתקוף את אנשי המחנה הממלכתי או העבודה.
זה לא מקדם את הרעיון המשותף. להפך, זה מעכב אותו. ביום רביעי כבר נראו לפיד וגנץ מנהלים את המשבר הביטחוני סביב הפיגוע בירושלים והאירוע בג'נין ביחד, כתף אל כתף. ניהול לא רע, אגב. את רוב העבודה עשה מתאם הפעולות בשטחים אלוף רסאן עליאן, אבל הפררוגטיבה הגיעה מירושלים. גופתו של טיראן פרו חזרה בלי ששולמה תמורה כלשהי.
4. יש לתאר
רעיית ראש הממשלה ליהיא לפיד שיגרה השבוע מכתב התראה לפני תביעה לפעיל הליכוד והביביסט רמי בן יהודה, שטען לפני הבחירות כי לפיד מאמינה בישוע. זה היה עוד שקר מטורלל בסדרה אין־סופית של פייק, כזבים, עלילות דם ומעשיות מצוצות מהאצבע שהופצו כאן במהלך הקמפיין האחרון על ידי אחד הצדדים. הבעיה היא שאף אחד לא ניסה להילחם בזה. אף אחד לא ניסה להזם את השקר.
עכשיו הם נזכרים לאיים בתביעה. באותו עניין, הפרקליטות ביקשה השבוע מבית המשפט להוציא צו למניעת "הטרדה מאיימת" נגד הביביסטית אורלי לב. לא מנסים למנוע ממנה למחות. מנסים למנוע ממנה לרדוף את התובעת במשפט נתניהו ליאת בן ארי, ובעיקר את בני משפחתה. צו כזה כבר ניתן, ולב כבר התחייבה להסיר מהרשתות החברתיות את כל העלילות שהפיצה על בנה (שהיה אז קטין) של בן ארי. אלא שהיא חזרה מהר מאוד לסורה. "אסור להניח לבן ארי", הטיפה לב השבוע לחסידיה, "חייבים לחזור למושב ובקרוב, ועל הדרך למצוא את הבן האבוד".
הכנופייה הזאת טענה בזמנו שבנה הקטין של בן ארי תקף שוטר (פייק), אך לא נעצר ולא נתבע בזכות קשריה של האם. היא טענה גם שבן ארי לא יושבת שבעה על אחותה שנפטרה, כי אין לה אחות (הייתה לה, והיא נפטרה). הם הפגינו מול ביתה יום ולילה (זה מותר), הם רדפו את ילדיה ומיררו את חיי משפחתה.
עכשיו הם חוזרים. למה הם חוזרים? כי הם לא מפחדים. אובדן המשילות התרחש לא רק בכבישי הדרום או באסמי הגליל. הוא מתרחש בכל מקום. החוק הפך להמלצה, אוכפי החוק הפכו לעבריינים. את החוקרים צריך לחקור, את השופטים - לשפוט, את הפרקליטים - להדיח ואת היועצת המשפטית לממשלה - להפחיד עד שתפרוש מרצונה. כל זה הוא מעשה ידיה להתפאר של הפרקליטות, שמגלה רפיון מחריד לכל אורך הדרך בכל הקשור לתיקי נתניהו. השבוע הם נזכרו להודיע לבית המשפט שמסכת של לחץ, איומים וניסיונות שיבוש מתבצעת נגד העדים השונים בתיקי האלפים. נו, אז הודעתם.
מי שלא התאמץ להפריך את שקר 53 מיליארדי השקלים שהממשלה נתנה לאחים המוסלמים (לא היה ולא נברא), מי שלא טרח לפרק את הפייק של בני גנץ ש"התגאה בכך שסיכן את חיילי גולני" (שקר), מי שנתן למכונת הרעל להרעיל ללא הפרעה והותיר כמה לוחמים שניסו להילחם בשקרים לצד הדרך - מבכה עכשיו את התוצאה. חברים יקרים, עכשיו זה מאוחר מדי.
בינתיים הכלבים אפילו לא נובחים, בעוד השיירה מתארגנת. זה לא רק שנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים הולך "לטפל" במערכת המשפט ששופטת אותו. זה לא רק שמורשע פעמיים, בהן שוחד, מתכוון להעביר חוק שיחסוך ממנו את הקלון. עכשיו מתברר שהם רוצים גם להפוך את היועצים המשפטיים במשרד הממשלה לאנשי אמון שלא חייבים את נאמנותם להוראות החוק, אלא לשר הממנה. כל זה קורה, בעוד העדים השונים בתיק 4000 מוסרים את עדויותיהם בפני בית המשפט בירושלים.
למי ששכח, בתיק 4000 האישום הוא ששר התקשורת עשה שימוש בסמכויות שקיבל לידיו מהציבור על מנת להשיג רווח אישי (שימוש אישי באתר "וואלה!"). אז מה אנחנו באים בטענות? בפעם הבאה כל זה יקרה בצירוף אישור של היועץ המשפטי במשרד. בימים רגילים אפשר היה לכתוב כאן "אין לתאר". בימים אלה יש לתאר. ועוד יתואר.
