בשבוע האחרון חמישה חברים סיפרו לי שהם רוכשים דירה באתונה במחיר מצחיק של 150 אלף שקל. לקח לי רגע לבדוק את חשבון הבנק שלי ולשפשף את העיניים. לא שאני יכולה לגרד את הסכום הזה במיידי, אבל הקלות הבלתי נתפסת של בעלות על דירה במרכז עיר נחמדה, לא נטולת בעיות אבל אטרקטיבית, במחיר שנדמה שאפשר לקבל עליו הלוואה די פשוטה, קצת משגעת אותי.
אני מודה שלא בדקתי מה הקאץ', איפה נמצאות ההוצאות הסודיות וענייני השכירות שאף אחד לא מדבר עליהם, כדרכם של ישראלים שמתלהבים ממציאות מעבר לים. אבל הסיפור המטריד הוא שרוב בני הדור שלי מבינים שכאן אין להם סיכוי והם יכולים בקלות לעבור למקום שנמצא במרחק שעה וחצי טיסה, ושהאוכל בו הרבה יותר זול. נדמה שלאף אחד לא אכפת שדור שלם פשוט עומד להימחק מהמפה הישראלית, וגם זה שאחריו.
אני לא אעזוב את כל מה שקרוב אליי פה רק כדי לשלם רבע מחיר על שכר דירה או להיות בעלת דירה, כשאין לי החברים שלי, המשפחה, ובעצם כל מה שאני אוהבת בתל אביב, כולל הבולען שנפער לי מטרים מהבית, ליד בית הקפה שמציע את הקפה הכי טוב בעיר. אני מזל סרטן, טיפוס סנטימנטלי, שצריכה שמתחת לכל אבן יהיו לי זיכרונות ילדות. אבל אני קצת מקנאה בקלות הזאת של רכישת דירה, שאפילו אם תעמוד ריקה, תמיד יהיה להם לאן לברוח במקרה של מתקפה איראנית.
אפרופו איראן, אחד הדברים שחשובים לי כשאני תרה אחרי דירת חלומותיי, הוא ממ"ד. זה אירוני מחד וחולני מאידך. התניה פבלובית כל־ישראלית שאפילו בנג'מין, החבר הטוב שלי שמגיע מהולנד אחת לכמה שנים לבקר בישראל, ויחסית מכיר אותה לא רע, לא מצליח לרדת לשורשה. זה אפילו מצחיק אותו. מה חשוב לך בדירה, אני שואלת אותו? שיהיה חימום סביר, הוא אומר, אולי מרפסת או חלון שייכנס ממנו אור ואוויר, מרחב. אתם יודעים, דרישות של בן אדם נורמלי, שרצה הגורל ונולד במדינה שפויה לחלוטין שהבעיה הגדולה ביותר שלה היא שהילד יוציא את האצבע מהסכר והיא תוצף. אבל אני יושבת פה בעיר בלי הפסקה ומתעקשת על ממ"ד או לפחות על חדר מדרגות סגור היטב. אני אומנם בן אדם אופטימי, אבל אין לדעת כאן מה יוליד יום.
עדיין לא ביקרתי באתונה, כמו ברוב ערי המיינסטרים שתמיד אנשים מרימים גבה ותוהים "אבל איך עוד לא היית?". אני עובדת על זה בתקווה לסיים כל חור באירופה לפני גיל 50. שם לא צריך ממ"ד.
בימים האחרונים אני מקבלת בוואטסאפ טלפונים של אנשי קשר, ישראלים אלא מה, עם הדרישה ש"אדבר איתם דחוף", כדי שימצאו לי דירה באותו בניין באתונה עם כל החברים הישראלים. יש משהו נחמד במנטליות הקיבוץ של הישראלים, שטמון עמוק בדנ"א שלהם. אפילו אני, שבאופן יחסי לישראלית צברית מצויה די סוציומטית בתפיסות החברתיות שלי, נוטה לאמץ את המנטליות הזו לעתים. ההתחברות עם השכנים ואיזו חברותא שנוצרת בעיקר בעתות משבר או במקום שאתה זר בו ולבד ומחפש חברים.
עוד לא בדקתי לעומק את הסיפור האתונאי כדי לצאת עם מסקנה חותכת - אם כדאי להשקיע בנדל"ן שלה או לא. ובכלל, אני כרגע במערכת יחסים עמוקה ורצינית עם פריז, שמתפתחת לאהבת אמת וכנראה לנישואים אזרחיים בעתיד. אבל כשישבתי בבר תל־אביבי והקשבתי לחבר'ה שצעירים ממני בעשור וחצי מדברים על אפליקציות וחברות וטיולים, הבנתי שאין סיכוי שהם יחיו פה בעתיד. הם לא יהיו הזקנים שמסתובבים בתל אביב. אני אפילו לא יודעת אם הם יטרחו לחזור לבקר.
אני לא יודעת באמת מה הולך להיות בישראל. אם אני אהיה אחרונת האזרחיות שישמרו פה על המטרו הריק או שיעשו סיורי בולענים ברחבי העיר לתיירים שמאמינים שהבשורה על פי ישו יוצאת גם מהטיילת בתל אביב. אני מתה על כיכר אתרים המעופשת עם ריח השתן בתוכה, יכולה לעמוד בתצפית שלה על המרינה ובריכת גורדון ולהרגיש שאני על גג העולם. ובכל זאת, מתסכל אותי שאני יכולה טכנית לקנות היום דירה רק באתונה, או כמו שחבר הציע לי: "בלאס וגאס באותו מחיר את קונה וילה עם מגרש". אני לא רוצה את וגאס, ואת אתונה אני רוצה לשמור לסיור טברנות ואוזו. למה אי אפשר לגור כמו בן אדם בבית שלי, במקום שנולדתי בו, שגדלתי בו, שעפתי על המדרכות בו ועדיין יש לי צלקות ממנו על הברכיים?