בואו נתחיל עם הברור מאליו: חיילי צה"ל, שלא קובעים מדיניות אלא משרתים בצבא פשוט כי הגיעו לגיל 18 (בין שמדיניות הממשלה מוצאת חן בעיניהם או לא), אינם יכולים להוות מטרה לגיטימית להצקה. הם לא הכתובת לפעילים למיניהם, צודקים ככל שיהיו לגבי מדיניות של לא משנה איזו ממשלה. אין שום הצדקה להפרעה לחיילים או לשוטרים לעשות את תפקידם, וכל פעיל שחושב אחרת, גם אם הוא מגדיר את עצמו כשוחר שלום או הומניסט או דוקומנטריסט או מפקח - זו בהחלט הבעיה שלו.
עדיין - החיילים נמצאים תחת פיקודם של הרמטכ"ל ושאר מפקדי צבא הגנה לישראל, שהם גם אלה שאחראים באופן מלא לשלומם. החיילים נתונים רק לחוקי הצבא. הם לא חיילים של שר כזה או אחר, והם לא פלנגה של איזושהי מפלגה. הם לא רשאים לציית לאמונה פוליטית או דתית כלשהי. הם חיילים בצבא שמאז ומתמיד נוהל כגוף שהוא א־פוליטי לחלוטין. אם החיילים יחרגו מכללי ההתנהלות של צה"ל, הם ייענשו, כי ככה פועל הצבא, ומי שינסה להלהיט אותם לנהוג בכל דרך אחרת - מעודד אנרכיה.
מכאן אפשר להמשיך ולעשות קצת סדר באנרכיה, ולענות על שאלה שעלתה לא מעט בשבוע האחרון: מיהו אנרכיסט? אז כן - כל פעיל אזרחי, ולא משנה מאיזה טעם או צדק או מוסר, שהחליט שהוא כוח שיטור מטעם עצמו ומפריע לחיילי צה"ל או לשוטרים לעשות את תפקידם, הוא אנרכיסט. בדיוק באותו אופן, כל מתנחל שלא מציית להוראות שוטרים או חיילי צה"ל, ועל אחת כמה וכמה מפעיל עליהם אלימות, הוא אנרכיסט. מה לעשות שיצא לנו לראות גם כמה וכמה נערי גבעות שכאלה בשנים האחרונות.
אבל גם מי שמתעתד להיות שר ונותן לחיילי צה"ל, דרך אמצעי התקשורת, הוראות שלא מתיישבות עם פקודות מטכ"ל, הוא אנרכיסט, וממש לא משנה כמה הצביעו לו בבחירות או כמה לייקים יש לו ברשתות החברתיות. הדבר רק מקבל משנה תוקף אם הוא מעולם לא היה חייל צה"ל בעצמו. מסתבר שיש כל מיני סוגים של אנרכיסטים, ומי שמנסה להכשיר אחד מהסוגים, תוך שהוא מגנה בחריפות רק את האחרים כי הם "הרבה יותר גרועים", למעשה תומך באנרכיסטים. זה באמת לא כל כך משנה באיזה סוג הוא תומך ולמה.
שאלוהים יעזור לנו
מכאן אולי כדאי להמשיך עם האשמות לגבי "הכפשת ישראל בעולם", כי מסתבר שגם במקרה הזה, יש דרכים מגוונות לעשות זאת. מוצדק להאשים את השמאל הקיצוני כמי שירה את יריית הפתיחה הפצפיסטית של הז'אנר, כשבחר להפנות את האנרגיה התקשורתית שלו אל מחוץ לגבולות ישראל במקום לשכנע את תושביה במשנתו. המטרה הייתה "להפעיל לחץ מבחוץ" כדי להשיג מטרה פוליטית שלא הייתה לגביה הסכמה פנימית, ובשלב הזה כבר אפשר להסיק בבטחה שזה לא עבד.
אבל רבים מאלה שעדיין באים בתלונות רק לשמאל שמאז התכווץ וכמעט נעלם, אינם מודעים לזרם החדש של הז'אנר. כששומעים, למשל, את חברת הכנסת אורית סטרוק מהציונות הדתית מתמרמרת על מכפישי המדינה והורסי תדמיתה, די ברור שהיא עוד לא הבינה שהיא בתחרות צמודה איתם.
איך היא וחבריה מתכננים לתקן את הנזק התדמיתי, אם הם לא מסוגלים להבין את מי שחושב אחרת מהם? את המדינה צריך להסביר דרך המרכז והמיינסטרים, לא דרך הקצוות. הקצה השמאלי עשה נזק גדול, ושימש יופי של חומר בידי גורמים אנטישמיים ואנטי־ציוניים שמחפשים לעצמם הצדקה. אבל נראה שעכשיו הקצה הימני רוצה להרוס את מה שנשאר.
אם נדמה להם שהרטוריקה שהם מפיצים פה תיגע בלבבותיהם של יהודי ארה"ב, למשל, הם חיים בסרט קשה. האורתודוקסים, ששואפים להגביל את מימושן של תפיסות יהודיות שונות בארץ הקודש, כמו גם אלה שחולמים על ארץ ישראל השלמה ויהיה המחיר אשר יהיה, הם סדין אדום במחוזות מערביים וליברליים. בין שיתכוונו או שלא, בכל פעם שהם יפתחו את הפה הם יגרמו לנו נזק - וזה עוד לפני שדיברנו על הנזק שהם עלולים לגרום מול מדינות ערב המתונות. עם הסברה כמו שלהם, באמת שאלוהים יעזור לנו.
לייצר שקט ברעש
ראש הממשלה המיועד נתניהו התראיין השבוע לעיתונאית אמריקאית, בניסיון להנמיך את החששות הרבים בארה"ב מאופי הממשלה שתכהן כאן. אבל כמו שאומרים - הכל מתחיל מבפנים. אם הממשלה לא תייצר רגיעה פנימית, זה ייראה מאוד רע גם מבחוץ. הממשלה, שהקמתה מזדחלת, מעוררת חשש גדול בקרב כמחצית מתושבי ישראל.
ייתכן שכשיושבים כל היום בחדרי ישיבות ומגבשים אסטרטגיות תקשורת סופר־מתוחכמות, מאבדים את היכולת להבין תחושות של אזרח פשוט. מי שרוצה "להיות ראש הממשלה של כולם" לא יכול לנהל את המדינה בספינים שמפיצים עדרים של בוטים. זה אומנם השיג את השלטון בזמן הקמפיין, אבל זו לא טקטיקה שתייצר איזושהי יציבות בזמן משילות.
תראו מה קורה ברחובות, באינטראקציות בין אנשים. כשעושים גלים ללא הפסקה, מקבלים אווירה שמביאה את כולם לקצה. אלה לא רק הפיגועים והבלגן ברשות הפלסטינית. כך נעים בין האלימות בכבישים, לתקריות עם חיילים, לחוסר הסבלנות זה לזה, לתחושת הדחיפות להדוף איזושהי קבוצה שנתפסת כ"אשמה". בין שמדובר בחרדים, שמאלנים, ביביסטים או מתנחלים, נוצרת אנרכיה. כשכל אחד מונע מצדק אבסולוטי וקדוש כדי להשיג את מטרתו, ואז הופך לשוטר, שופט ומחוקק מטעם עצמו, אי אפשר לנהל מדינה. לא משיגים יציבות כשמטלטלים כל הזמן את הספינה.
כשהאנרכיסטים מתחרים ביניהם ולחלקם יש ייצוג בממשלה, השפויים מפסיקים למצוא את מקומם. עם כל הכבוד לכל אג'נדה צודקת באשר היא - זה בהחלט לא מצב שמבשר טובות, במיוחד למי ששואף "להשיב את השקט לרחובות".
להשיב את השקט זה לא רק לנקוט יד קשה כלפי אנרכיסטים. להשיב את השקט משמעותו גם להשיב את השקט באמצעי התקשורת. הרעש הצורם מסביב, ההתלהמויות ברשתות החברתיות, ההאשמות, הדהוד דפי המסרים המאיימים בסגירת התאגיד או בהשתקת גלי צה"ל או בביטול סעיף הנכד או בכל מה ששמענו כאן בשבוע האחרון - כל אלה הם חומרים מעולים לאי־שקט. גם אם מדובר בספינים סופר־מתוחכמים, כך לא משיגים יציבות, ובטח שלא כניעה. כך משיגים יותר רעש, יותר בלגן, פחות לגיטימציה פנימית וחיצונית ויותר אווירת מלחמה.