1. לריבוי דברי ההבל, המשפטיים לכאורה, שנכתבו סביב סוגיית מינוי אריה דרעי לשר, לא אחראים הכותבים לבדם. חלק מרכזי מהאשמה ניתן לייחס לאיכות החקיקה בנושאי סדרי השלטון והמשפט, שהיא במקרים רבים חלטורה חובבנית שבאה לעולם בהיעדר תמיכה מקצועית מספקת של מערכת המכינה חלופות, בודקת חקיקה קודמת ומיישבת סתירות.
בגלל עקרון הפרדת הרשויות, החקיקה בענייני הכנסת, הבחירות, המפלגות והמימון לא נתמכת על ידי המערכת הממשלתית הממוסדת, הפועלת בדרך כלל מול הכנסת ומשרתת אותה בהכנת חוקים, בתוך משרדי הממשלה הרלוונטיים ובמחלקת החקיקה של משרד המשפטים. כך שחוקי הבחירות, למשל, לעולם באים לעולם בלחץ זמנים בלתי אפשרי, כשעבודת הכנתם מוטלת כולה על צוותי כנסת דלילים ועמוסים מאוד, שלא לכך נועדו. זו הסיבה לכך שבחוקי הבחירות והכנסת מוצאים יותר בעייתיות, עמימות וסתירות מאשר בחוקים אחרים - וזה קורה בתחום שרק קומץ משפטנים בקיא בו. לכן הוא מזמין כל העת טעויות התנהלות גסות.
זו גם הסיבה שאריה דרעי מחמיץ, בשל חששות נעדרי כל בסיס, את דרך המלך הקצרה לסילוק איום הסרק על מועמדותו לכהן כשר בממשלה. שהרי דווקא חוות הדעת של היועצת המשפטית בעניין חוק יסוד הממשלה, היא זו המסמנת את הדרך הטבעית והבטוחה היחידה לקביעה מחייבת ומהירה כי בעבירה שבה הורשע דרעי בעקבות עסקת טיעון עם הפרקליטות אין צל צלו של קלון.
כל מי שטורח לקרוא את פסק הדין במשפט דרעי מבין את עומק העוול הציבורי שנעשה לו. שהרי בניגוד לרושם המתקבל בציבור, דרעי לא העלים מס, לא פגע באוצר המדינה ולא התכוון לפגוע באוצר המדינה. "העבירות המיוחסות לדרעי אינן כוללות זדון או כוונה להונות את שלטונות המס... עבירות המס המיוחסות לנאשם לא נבעו מרצון לרווח כלכלי...", קבע השופט שהרשיע את דרעי בפסק דינו.
זו גם הסיבה לכך שהסיכון שיו"ר ועדת הבחירות, השופט יצחק עמית, יפסוק שבעבירה של דרעי יש קלון - דומה לסיכון ששופט כדורגל יקבע שהכשלת שחקן יריב בעיגול האמצע של המגרש דינה בעיטת עונשין מ־11 מ'. רק מי שלוקה בפרנויה חריפה יכול לחשוש מהחלטתו של עמית.
התיקון המוצע לחוק יסוד הממשלה אינו מחסל את הבעיה, אלא את תרופת הפלא שיכולה לרפא אותה באבחה מהירה. זה קורה כי לא רק יו"ר ש"ס, אלא גם חלק גדול מהמילייה המשפטי והפוליטי הסובב אותו, חוששים שמ"מ נשיאת בית המשפט העליון יקבל החלטה בלתי סבירה בעליל וייחס קלון לעבירה שבית המשפט שהרשיע את דרעי קבע שהיא מסוג העבירות שנגמרות בדרך כלל בברירת קנס ללא הליך פלילי.
ככל הנראה החשש מהשופט עמית נעוץ בפסילה השגויה של עמיחי שיקלי, לכן חשוב להבין מה קרה שם: מי שקורא את החלטתו של עמית מבין כי שגה בכך שנסחף להיכנס לנעליה של ועדת הכנסת ולבדוק בעצמו את מניעיו של שיקלי. זאת לאחר שכישלונה של הוועדה לקיים דיון ראוי בעניינו עמד בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לאפשר לשיקלי להיכלל ברשימת הליכוד אם יתפטר מהכנסת, החלטה ששיקלי הסתמך עליה והתפטר למחרת מהכנסת.
עמית התקשה להכיר באילוץ לאמץ את פסק הדין שניתן במחוזי על דעת היועצת המשפטית של הכנסת, לאחר שהתברר בדיון שם כי ועדת הכנסת מעלה בתפקידה, ובמקום להתנהל כגוף מעין שיפוטי קיימה דיון מביש, ובעקבותיו הצבעה שבה השתתפו ממלאי מקום שלא נכחו בדיון עצמו. במקום להשלים עם הצורך לאמץ בלית ברירה את החלטת בית המשפט שעליה הסתמך שיקלי, בחר השופט עמית לשים עצמו בנעלי ועדת הכנסת ולבחון בעצמו את טענת ההגנה של שיקלי כי פעל ממניעים אידיאולוגיים טהורים.
בהקשר זה התמקד עמית בהצבעת אי־אמון אחת שהטילה צל כבד על טענת שיקלי כי הצבעותיו עם האופוזיציה היו תמיד בהתאם לאמונתו. הכוונה לתיקון חוק האזרחות המגביל הענקת תושבות לפלסטינים המתחתנים עם אזרחים ישראלים. שיקלי תמך כמובן בתיקון לגופו, אבל בכל זאת הצביע נגדו עם האופוזיציה, נגד סיעתו ימינה, בהצבעה שהוכרזה כהצבעת אמון בממשלה. לגופו של עניין - עמדתו של עמית הייתה נכונה, אך הוא שגה בעצם כניסתו לרזולוציה שהיא כבר עמוק בתוך הפוליטיקה. אבל להסיק מהטעות הזו שעמית עלול לקבוע כי דבק קלון בעבירת רשלנות, שמרבית אחיותיה מסתיימות בברירת קנס, זה ללכת יותר מצעד אחד רחוק מדי, וחבל.
2. במדינות מתוקנות מקובל להעניק לממשלה חדשה 100 ימי חסד - במקומותינו לא מעניקים לה אפילו 100 שעות. עוד טרם לידתה מסתערים עליה ברוח דוקטרינת בן אהרון מ־1977, אומנם בנוסח המרוכך: מואילים לקבל את פסק דינו של הבוחר, אך לא מכבדים אותו. בבחירות האחרונות הובס השמאל. עם ישראל - ממטולה עד אילת, דרך בני ברק וגבעתיים - נהר לקלפיות והעניק רוב ברור למפלגת העם הדמוקרטית - הליכוד.
כדי להדוף לחצים פנימיים מצד "חלשי אופי" המבקשים לא לפסול על הסף כניסה לממשלת נתניהו, צריך להלהיט את הרוחות מחדש. הדרך הקלה לכך היא זריעת גרגירי תרעלה בין תלמי השנאה שיצרו מתקפות דומות בעבר. החשודים הרגילים, לצד החרדים הרוצים לכפות עלינו הר כגיגית, קפוטה וטלית, הם הטרוריסטים המשתלטים על מנגנוני שמירת הסדר הציבורי לצורך שבירתו, כדי שמבין הריסותיה של מערכת המשפט ניתן יהיה לחלץ את העבריין המסוכן, שודד השמפניות הוורודות ואתרי האינטרנט בנימין (בעל הצלקת) נתניהו. אחר שיסיימו, הם גם יאשימו את הימין בהסתה.
3. השמאל, בהובלת עיתון "הארץ", מנהל קרב מאסף על לבו של הציבור המואס באקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, לאחר שממשיכי דרכו הסיטו אותו לאקטיביזם שיפוטי־פוליטי. אחת מבעיותיו של השמאל בקרב הזה היא התרפקות הציבור על העידן שלפני המהפכה, כלומר על העידן המזוהה עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדאו. לקרב הזה גייס "הארץ" השבוע את מיכל שקד, מחברת הספר "משה לנדוי שופט" (2012). הכותרת המסקרנת למאמרה הייתה: "מה לנדוי באמת היה חושב".
בחלק הארי של המאמר נאלץ הקורא המעוניין במחשבותיו הסודיות של לנדוי, להיחשף דווקא להגיגיה של הכותבת המתובלים בתובנות בשם לנדוי, לא ברור על סמך מה. כשהגיעה לבסוף ללנדוי עצמו, הביאה שקד שני ציטוטים, שלשיטתה תומכים בהכללות שפיזרה לאורך הדרך. בראשון מצדד לנדוי בביטול חוק שיקרא תיגר על אי־תלות בית המשפט.
אלא שבציטוט הזה דווקא הוכיחה שקד שלא היה צורך במהפכה החוקתית כדי להכיר במעמד הבלתי תלוי של בית המשפט כאבן יסוד על־חוקתית, שפגיעה בה היא בטלה מעיקרה.
הציטטה השנייה אומרת שאכן לנדוי התנגד להתערבות בית המשפט בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית־פוליטית, אבל הוסיף: "ייתכנו מקרים שבהם יראה עצמו השופט כמי שכפו עליו הר כגיגית להשיב את תשובתו האישית על שאלה שבהשקפת עולם..." אאורקה: גם לנדוי מגלה ניצני אקטיביזם.
גם לי הייתה הזכות להיפגש עם השופט לנדוי בביתו בירושלים לשיחה אחת ארוכה חובקת עולם והשקפת עולם, שבה זכיתי לשמוע מה חשב באמת בענייני אקטיביזם שיפוטי. בלי להיכנס לפרטי שיחה, שנועדה להיות שיחה אישית ותיוותר כזו, ניתן לומר בזהירות שלכותרת המרמזת על היותו של השופט לנדוי אקטיביסט לטנטי - אין שחר.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]