מעת לעת אנחנו, היהודים, נוהגים להזכיר לעצמנו את שנותינו הרבות בגלות. רק לפני 80, אולי 90 שנה, עוד היינו רובנו נתונים למרותם של נוכרים, וחלקנו אף נהג לגלות כלפיהם ביטויי הערצה. במקורה נבעה התכונה הזו מתוך יצר הישרדות, אבל השנים חלפו, ומתברר כי נשאנו אותה בכיסנו גם אחרי שהפכנו בעצמנו למלכים ובני מלכים.
תינוקות של בית רבן שרו בקהילות בבל, "אני אוהב את המלך, כולנו אוהבים את מלכנו", כפי שמגלים ספרי הלימוד בעברית שחוברו בבגדד. יהודי אמסטרדם נוהגים אף כיום לאמור את התפילה לשלום מלכות בעת העלייה לתורה, ויהודים בבריטניה הוגים אותה בשחרית של שבת. יהודי בחריין מחזיקים את הסידור בערבית שתרגם הרופא הִלַאל פרחי לפני כמאה שנה בקהיר, וכמו כלל אחיהם בקהילות ישראל מבקשים מהאל כי "יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם" את הוד מעלתו ואת בני משפחת המלוכה.
בתפילה הזו נזכרתי ביום ראשון במהלך ביקורם של נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל אצל מלך בחריין, חמד בן עיסא אל־חליפה. באחד מסלוני הארמון המלכותי התקבצנו יחד, ישראלים ובחריינים, לשמוע את ההצהרות המנומסות מפי שני האישים, רגע לפני שיפרשו לפגישתם. איש התקשורת דודו סעדה, ירא שמיים ומקיים מצוות, עמד בפינתו של הסלון, בתוך קהל קטן של עיתונאים ישראלים ובחריינים. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שחלק מכבודו לבשר ודם", אמר סעדה, והפטיר את התפילה לשלום מלכות.
כמה דקות לפני כן, בחצר הארמון, ניגנה תזמורת צבאית את המנון "התקווה" ואחריו את "בחריין שלנו", ההמנון הלאומי הבחרייני. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נוגן "התקווה" בלבה של בירה ערבית במפרץ, וגם לא הפעם הראשונה שבה זיכה אורח יהודי את מלך בחריין בתפילה לשלום ולבריאות.קל מאוד להתפתות להתבוננות צינית על הרגע הזה.
תהיה זו אמת עובדתית לציין כי קבלת הפנים לנשיא מדינת ישראל הייתה מפגש בין האזרח מספר אחת של דמוקרטיה השולטת בכוח על שכניה - למונרך אבסולוטי בסגנון ימי הביניים. אבל המציאות של ימינו איננה עשויה שחור ולבן כבעבר, ולצד הסכסוך הישראלי־פלסטיני נטרפים הקלפים מחדש וצובעים את מערך הכוחות האזורי בגוונים.
פעם הייתה זו מפה ברורה של יחסי כוחות. הליגה הערבית הכתיבה את הטון, המנהיגים היו דינוזאורים, והאיבה לישראל הייתה מותג מנצח. מאז נחלשו המשטרים הערביים, והסולידריות בינם לבין עצמם פחתה. הרשתות החברתיות הפכו למעצמה בפני עצמה, והעניקו לרחוב תפקיד פעיל אחרי שנים שבהן הושתק. הבעיה הפלסטינית עדיין מעסיקה אותם, אבל האפילו עליה בעיות גדולות יותר.
האפיזודה השנייה
הסכמי אברהם נולדו מתוך תהליכים אזוריים גדולים. ארה"ב הדיחה שליט ערבי מכהן – סדאם חוסיין - ולא ידעה כיצד להמשיך. הפלתו הולידה את אל־קאעידה, ונסיגת אובמה מעיראק שמונה שנים אחר כך עודדה את דאע"ש. על כנפי אי־היציבות האזורית, התנפלה סעודיה על בשאר אסד כדי להפילו, ואיתה גוש מדינות סוניות. עד שהבינו כי נכשלו, נזרע כאוס במדינה ערבית שנייה.
בפינה אחרת של האזור חשבה צרפת לתומה, כי מה שטוב לוושינגטון, יאה גם לה, ואיגדה קואליציה של צבאות להדיח את מועמר קדאפי. כמו בעיראק ובסוריה, גם ההרפתקה הזו דנה את לוב לדימום אטי. בתימן נהגו המעצמות במדיניות של אי־התערבות. הן עמדו מנגד כאשר ידידם, עלי עבדאללה סאלח, נאבק על חייו מול המורדים. התוצאה: צנעא נפלה בידי מיליציה פרו־איראנית. גם על עיראק התנפלו האיראנים. וכמובן על סוריה. בלבנון כבר יש להם בסיס 40 שנה.
אלו היו הפרקים הקודמים בדרמה "העולם הערבי לאן". כעת משוחקת לנגד עינינו האפיזודה השנייה. אמריקה כבר איננה המעצמה הבינלאומית היחידה באזור, אלא אחת מכמה. שלשום, למי שאינו מעודכן, נחת נשיא סין בריאד. גם איחוד האמירויות מנהלת יחסים קרובים עם הסינים,
ושתיהן יחד הקפידו לא להרגיז את ולדימיר פוטין במערכה באוקראינה. קטאר, לעומתן, הפכה לחביבתו של ג'ו ביידן, אבל היא מתחבקת עם איראן.
כאשר המועדון הערבי פתח את שעריו בפני האיראנים, הרוסים, הסינים ואחרים, לא הייתה מניעה להזמין אליו גם את ישראל. כך הוכשרה הקרקע להסכמי אברהם, וכך מצא את עצמו נשיא מדינת ישראל בחצר הארמון במנאמה ביום ראשון השבוע, ולמחרת בביתו של מנהיג האמירויות מוחמד בן זאיד. "בסך הכל שעתיים טיסה לכאן", אמר הרצוג למלך בחריין ואז הוסיף, כמו משיח לעצמו - "איפה היינו 70 שנה?".
הפלסטינים המסכנים הקלו על כולם את המלאכה. לא היה צריך את בנימין נתניהו שירוקן מתוכנו את אוסלו. הם עשו את העבודה טוב ממנו כאשר התפלגו וסיבכו עוד יותר את סיכויי השלום עם ישראל. "פתרון שתי המדינות" כיום איננו שם נרדף למדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, אלא מילות קוד לעשייה של פשרות קטנות. המנהיגים הערבים קוראים ליישמו ביודעם כי הנסיבות אינן מאפשרות. שר החוץ של בחריין, עבד א־לטיף א־זיאני, במפגש שיזם איתנו, העיתונאים הישראלים, ניסה להסביר. מהשלום בינינו, הוא אמר, אפשר לייצר עוד ועוד שלום. רוצה לומר, המאבק בישראל לא הביא את החלום המקווה לפלסטינים, אז אולי יחסינו איתה יסייעו לקדמו.
הרצוג, מלווה בפמליה של אישים מרכזיים במגזר העסקי, התקבל בחום רב על ידי הבחריינים. ספק אם יש תחום שבו לא הונחו יסודות טובים ליחסים איתם ועם האמירותים (קשרי אקדמיה למשל, וגם תרבות, אבל זה דיון בפני עצמו). צבא, תעשיות ביטחוניות, מודיעין, מסחר, תיירות, ספורט, אנרגיה, פיננסים, תיאום משטרתי – כולם נתפרו יפה.
במלאת שנתיים להסכמי אברהם אפשר לומר כי החרם על נורמליזציה מת ונקבר בחצי האי ערב. מי שעוד זקוק להוכחה, מוזמן לקרוא את ההודעה שיצאה ביום רביעי מלשכת השר המיועד בצלאל סמוטריץ'. הוא אירח בלשכתו בכנסת את שגריר איחוד האמירויות בישראל. שבוע לפני כן השתתף איתמר בן גביר בחגיגת היום הלאומי ה־51 של איחוד האמירויות שנערכה בתל אביב. איזו ממשלה ערבית חיבקה את הימין הקיצוני בישראל? ובכן, זו איננה השאלה. אבו דאבי אינה חושבת במושגים כאלה. היא מבינה שאלה הם מקבלי ההחלטות החדשים, ומסתערת.
אכן היינו כחולמים, אבל כאן טמונה גם אזהרה: ישראל, שאינה רגילה ליחסים נורמליים עם מדינות ערב, עלולה להחליש את היחסים הללו אם לא תוסיף לתוכם תוכן מעשי כל הזמן. בגלל היכולות המתקדמות והמוח היהודי, הם יצאו איתנו להרפתקה. אבל כמו בזוגיות בריאה, הם מיצו את תקופת ההיכרות, עם הנישוקים והדודות, ועכשיו הם מצפים לילדים. או בתרגום ליחסים בינלאומיים: ליוזמות גדולות הקשורות בטכנולוגיה, מים, ביטחון מזון או אנרגיה. וכמובן נשק לסוגיו. אלה מדינות המצויות במאוץ של שכלול והתחדשות כל הזמן. הן גם תכליתיות מאוד, וכמו שנוכחנו, מוקפות חברים מכל עבר. ובינתיים, אם יש תפילה להעמקת היחסים, תופע מיד.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]