אנשים מתקשים להאמין למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם. החורף הגיע ואיתו קור כלבים ויללות תנים. מהגיהינום. או כפי שזה קרוי בתקשורת "התקדמות משמעותית במו"מ על הקמת הממשלה". הקרב כיום הוא על הזהות.
זהות לאומית או דתית היא סוג של מסיכה שעוטה הבן אדם כדי להשתלב בקהילה. זהו טבע האדם שרואה בהסכמה חברתית סוג של חברת ביטוח שתגן על זהותו, על ביטחונו ועל הדרך היא גם כלי לדיאלוג "רוחני" עם הסביבה. הבעיה היא שהזהות האמיתית היא לא המסיכה שאדם עוטה אלא הוא עצמו. לא משנה אם הוא יהודי, ערבי או סיני - אלא איזה מין בן אדם הוא אותו ערבי, יהודי או סיני.
הסרת המסיכה הדתית־לאומית מותירה את המסיר עירום מול עצמו, וזה בהחלט עניין בעייתי עבור אנשים רבים, כך שמסיכת הזהות היא עניין חיוני. זה נכון עד למקום שבו קטטות הזהות בין המסיכות הופכות לקרקס ססגוני, ולא פעם לנשף מסיכות מדמם, בקרבות על כבוד הלאום, קדושת האדמה, טוהר הגזע ואלוהים־רק־שלנו.
יש בני אדם שטוענים בתוקף, שלא לומר בתוקפנות - שזהותם עולה על כל השאר. הזהות הזו, יהודית, אמריקאית, ארית או אסלאמיסטית, היא־היא מקור הצרות של האנושות מאז הוגדרו הזהויות של אדם וחוה. אדם הוגדר כמס' 1 וחוה כמס' 2. כך נגרם העוול הזהותי הראשון ורק בשנים האחרונות הוא זוכה לתיקון (MeToo).
וגם זה רק בחלק הנאור של האנושות. החלקים הפחות נאורים, בסגנון חלק מהקואליציה הנוכחית, הפכו את חוה למכונת כביסה, בישול, ניקיון וייצור ילדים לטובת הזהות היהודית. שלא לדבר על אבק טומאה ואיסור נגיעה, שירת נשים ודיני נידה אקזוטיים, שמצריכים פענוח אנתרופולוגי.
תרבות שונה למדינה שונה
ליהודי החילוני־ליברלי־דמוקרטי בישראל אין ברירה אלא להכיר בכך שזהותו כאדם וכעם מחייבת התמודדות לעומתית מול זהות הפוכה, שנוצרה כתוצאה מחולשת התשתית הדמוקרטית של ישראל השנייה והחרדים והיעדרותה המוחלטת מהמגזר החרד"לי. המאבק במדינת הלאומנות ההלכתית מחייב מהלך נגדי שיקדש את החילוניות הליברלית ואת הנורמה הדמוקרטית כהליך אידיאולוגי לוחמני, כולל ברחוב. באיראן מסתמן ניצחון הרחוב על חוקי החיג'אב, בסין מסתמן ניצחון הרחוב על גזירות הקורונה - והעולם הנאור מצפה שזו תהיה תחילת שינוי המשטרים שם. גדי איזנקוט מזעיק מיליון שיצטרפו לרחובות המתעוררים מול משטרים חשוכים. נראה אותו, נראה אותנו.
אלא שאקט מעין זה לא עובר בפקודה, אפילו לא בשכנוע. הוא אמור לחלחל בהליך של התנערות אישית, פומבית וחברתית מסממני הלאום והדת המקובלים על ממלכת כוהנים וגוי קדוש, שהיא ישראל היום. אין צורך לשרוף את הדגל בתקווה שיחזור בעתיד לתפארת מדינת ישראל, כמו שאין טעם וצורך לנפנף בו בסגנון מצעד הדגלים. מדינת ישראל קמה בזכות מי שניער מעליו את מורשת הגטו והדת, ודווקא בזמן הזה יש טעם לחזור לזמנים ההם ולבנות תרבות שונה עבור מדינה שונה. זהו צעד נועז ובוטה, בייחוד במדינה שבה ניתן לגייס דעת קהל ותקשורת ברמות של אספסוף זועם. ולא ברור את מי ידונו שם לשריפה ומי לסקילה, את הטרנסניישן או את הטרנסג'נדר.
לחברה ישראלית־יהודית־חילונית יש תשתית קיימת, וההוכחה היא היחס האישי לאחד מהסממנים היותר מקודשים ביהדות, לפחות זו של הסיקריקים החדשים - השבת. שמואל רוזנר וקמיל פוקס ביצעו מחקר עבור אתר המדד, האוסף ומנתח נתונים על פוליטיקה, חברה וזהות בישראל. 66% מהיהודים בישראל נוסעים בשבת (אם תוסיפו תחב"צ בשבת, זה יסתכם בשלושת רבעי העם), כולל 64% מבין מי שמגדיר את עצמו "מסורתי" ונוסע בשבת; ולא פחות מ־88% מאלו המגדירים את עצמם כ"מסורתיים לא דתיים", כאשר מבין המסורתיים־דתיים, 24% נוסעים בשבת.
אחת הדרכים לחזרת השפיות היא להיאבק על מערכת חינוך ליברלית. הממשלה מינתה שר מלב המאפליה, ש"יפקח" על תוכני זהות יהודית. עשרות ראשי עיריות, מועצות מקומיות, מושבים וקיבוצים הודיעו שתכנים חשוכים לא ייכנסו לבית ספרנו, כחלק מגיבוש זהות לאומית אלטרנטיבית. במקביל, מצופה מנשות האגף הליברלי לנהל את מאבקן של השפחות הנרצעות באגף הימין. מדי פעם נשמעים ממעמקי קבלת הדין הכנועה קולות מרדניים, אלא שהקמתה של קואליציית הגברים בשחור תחסום גם את ההבהוב הזה.
השאלה היא כיצד מנהלים את המאבק הכולל על הזהות ועל השפיות, בהנחה שאין מנהיג מחאה שיסחוף את שאריות האופוזיציה המדולדלות בכנסת ואין 100 מיליון דולר כדי לממן שיווק אגרסיבי של אלטרנטיבה. הלאומיות של יאיר לפיד ובני גנץ משיקה ללאומנות של בנימין נתניהו, ועד שאלה לא יחלימו - זה מתסביך הזועבי'ס וזה מתסביך ביטחוניזם מעל לכל - שניהם לא על המגרש. החשיבות שלהם תגבר, אם וכאשר ייפול אצלם האסימון, בקירוב הציבור שלהם לרעיון המדינה חילונית־ליברלית, כולל הפרדת דת ממדינה והתנערות מניהול הכיבוש.
עולם שלם למנותקים
הדרך הנוחה שנותרה לישראלי המיואש היא להתנתק מנטלית ולהשתבלל לבועה. נפלת באיזה פח יקוש של ממשלת הפח? לא ראית, לא שמעת ולא הרגשת. מכאן ואילך יש למנותקים עולם שלם כדי להתחבר אליו ולבנות זהות ליברלית־דמוקרטית משל עצמם. נגישות וזמינות לעולם מאפשרות לציבור הליברלי־דמוקרטי לתקשר ולהיות חלק מהוויה אנושית ליברלית־דמוקרטית שמפוזרת בין ארצות ועמים.
אחד היעדים הוא הרפורמים בארה"ב והמספרים מדברים: 28% מהצעירים היהודים בארה"ב שוקלים מחדש את מחויבותם לישראל של נתניהו ושות'. אחד מכל ארבעה מסכים להתרחק מישראל כדי להשתלב חברתית באוכלוסייה האמריקאית הנאורה, וכרבע מהם בעד מדינה דו־לאומית בישראל (סקר של הוועד היהודי האמריקאי - American Jewish Committee).
לא סתם ישב לפני שבוע מזכיר המדינה האמריקאי בכנס ג'יי סטריט ונמנע ממגע עם איפא"ק. שם המשחק הוא להדק את הקשר עם קהילות חילוניות־דמוקרטיות־ליברליות בכל העולם כדי להסתייע בהן כדי לנהל את המאבק הפנימי. זה קורה באיראן, בטורקיה, בעיראק, בסוריה וברוסיה. כך בדיוק פעל נתניהו כאשר גייס את האוונגליסטים והמפלגה הרפובליקנית בתקופת דונלד טראמפ ושאר ממשלות ימין בעולם, כדי לדחוף את האג'נדה של שותפיו החרדים והמתנחלים.
ורק למען הסדר הטוב - תחסכו מעצמכם תחזיות מייסרות כמו גלי אלימות בהשראת הרבנים (זצ"ל) כהנא וגולדשטיין. לימין הלאומני־דתי יש מספיק שכל כדי להתחנף לחילונים בשיטת בצלאל סמוטריץ' ומספיק כוח כדי לכרסם את הדמוקרטיה בנגיסות קטנות, כאילו בהמשך ישיר לממשלת לפיד־גנץ. כמו בשנת ה"שינוי" גם מחר יתנהלו החיים בישראל מהפח אל הפחת, בסלואו מושן של תאונת רכבת.