הדבר האחרון שאפשר להגיד על קלפטר זה שהוא נזנח בידי הממסד התרבותי

זה קרה מתישהו לקראת סוף 1988, באחת היציאות שלנו הביתה מלב האינתיפאדה הראשונה. אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה אז, כשהגעתי לחופשה מהצבא, היה לבדוק מי מופיע בסוף השבוע בבית אבא חושי. אולם שבאותם ימים היה הבארבי, הזאפה והצוותא של חיפה, ונמצא לא רחוק מהבית. באותו יום שישי גיליתי לאושרי שיצחק קלפטר מגיע לשכונה, במופע חדש המבוסס על אלבום חדש.

השירים של “מחזיק מעמד" כבר התנגנו לא רע בכלל ברדיו, בעיקר שיר הנושא ו"דמיון חופשי", ובלי קשר - קלפטר היה כבר אז אגדה בימיו. הנה רק חלק מהדברים שהיה חתום עליהם עד לאותו שלב: חבר בלהקת קצב מיתולוגית, שנקראה על שמו. הצ'רצ'ילים. חבר בלהקת הרוק הישראלית הראשונה, אחרית הימים, עם סולואי גיטרה שכבר בשנות ה־80 נתפסו כמיתולוגיים, כמו זה של “העץ הוא גבוה".

חברות בכוורת, הלהקה הישראלית הכי מצליחה בהיסטוריה, כולל הלחן של השיר הכי יפה בעולם, “היא כל כך יפה". בהקשר הזה צריך להזכיר שכוורת התאחדה לראשונה ב־1984, כולל הופעת ענק היסטורית בפארק הירקון, ובכך רכשה דור שלם וחדש של מעריצים.

בהמשך פנה לקריירת סולו, שגם היא הניבה להיטים גדולים כמו “אני ואת אז", “נפגשנו" ועוד; חבר לאריק איינשטיין, הדבר הכי קרוב אז לאלוהי המוזיקה הישראלית, ליצירה משותפת של שני אלבומי מופת - “יושב על הגדר" ו"שביר"; והלחין להיטים גדולים לזמרים אחרים, כמו “בלדה לנאיבית", ליעל לוי, “סוף העונה" ו"רק אתמול" לגלי עטרי, “הלאה" לרבקה זהר ו"אם אתה בסביבה" לאריק סיני.

הזיכרון כבר מתעתע, אבל אני משוכנע שהיו שם בסך הכל כעשרה אנשים. פלוס מינוס. ואני זוכר היטב את הרגע שבו התבקשנו לעבור מאחת השורות האחוריות באולם לשורה הראשונה. ואת המבט הנבוך שתליתי בקלפטר, שהחליט לקיים את ההופעה בכל זאת.

הייתי רוצה להפליג, בשלב הזה, למחוזות רומנטיים, ולספר לכם על אחת ההופעות המיוחדות בחיי. כיצד, למרות נתוני הפתיחה הקשים, קלפטר התעקש לתת את כל כולו והעניק לנו חוויה בלתי נשכחת. אבל האמת, עקשנית ומעצבנת שכמותה, היא שכל האירוע צבוע אצלי בגוונים קשים של מבוכה. זה היה מופע מושקע, עם עוד שלושה נגנים (אני זוכר את עדי דגני על הקלידים).

והיה חוסר הלימה מוחלט בין הסאונד הרוקיסטי והחזק, ובין העובדה שכל הקהל התנקז לשורה אחת. קלפטר עצמו נראה כמו מישהו שרק רוצה לסיים את האירוע, קשה להאשים אותו, וגם אנחנו מצדנו כבר התחלנו לתכנן את החומוס שאחרי. כאוהד הפועל חיפה, ידעתי כבר אז לחבק כל מיצג של לוזריות. אבל באירוע הזה היה משהו שהלך הרבה יותר רחוק. קשה לי לכתוב את המילה המפורשת, אבל הייתה מסכנות באוויר.

אחרי מותו של קלפטר, לא מעט כותבים נופפו בטענה - שהפכה כבר לקלישאה - שהפער בין הישגיו האומנותיים ובין מצבו הכלכלי והעובדה שכמעט נשכח הוא עוד הוכחה לאופן שבו התרבות הישראלית מזלזלת בגיבוריה. זו טענה שקל מאוד לאמץ, ולהכות בהנאה על חטא, אבל מה לעשות שהחיים קצת יותר מורכבים מזה. וההופעה ההיא, בבית אבא חושי, היא דוגמה טובה.

כי למרות הרזומה המפואר של קלפטר, הקהל הצביע ברגליים. ולא רק במופע הזה. אולי זה חוסר כריזמה. או השירה המעט מונוטונית. אבל זה לבטח לא נבע מהתעלמות תקשורתית או מזלזול. למעשה, הדבר האחרון שאפשר להגיד על קלפטר זה שהוא נזנח בידי הממסד התרבותי או בידי חבריו.