העירומים והמתים

בלילה האחרון במיין ישנתי בפונדק המפורסם בבלו היל. מפורסם בגלל הקשישה המנהלת אותו ביד רמה כבר 50 שנה, שקישטה את החדרים בתמונות של יורדי ים, דייגים, נופים מושלגים ומיטות אפיריון גבוהות שבהן אתה שוקע במצעים לבנים כמו עננים. בעיקר יצא שמעו של הפונדק בפנקייקס האוכמניות בארוחת בוקר ובחיוך של בעלת הבית שחולף על פניה כמו עווית כאב מכווייה.

ישנתי רע כמנהגי בשנים האחרונות. דאגתי למכונית העמוסה חפצים אישיים שחנתה ברחוב. סרקתי בזיכרוני את כל מה שהשארתי בבית בגלל עייפות החומר וההכרה שאינך יכול לסחוב איתך את כל המטען החריג של חייך. מתישהו צריך להניח לחלק ממנו ליפול בצד הדרך. בעיקר הטרידה אותי הבנה מעיקה: אחרי 18 שנים בדאון־איסט מיין, לא היה לי ממי להיפרד. מקס ומרי־אליס מחנות היין והגבינות, שלעתים נחשבו חברים ולעתים שכנים שווי נפש ומושכי כתף שראו בי קליינט תומך בפועלם, התייחסו אליי בחודשים האחרונים כאל מי שהצדיק את הגדרתו כמישהו מ"שם" ולא מ"כאן".

אף על פי שטרחתי וקניתי מוצרים שלא היה בהם שימוש - בחודשים האחרונים הפסקתי להאכיל את עצמי וטיפת אלכוהול לא באה אל פי - מה ששמעתי מהם היה דיבורים מנומקים על החיים: אנשים אינם יכולים לברוח ממי שהם, ובשנים האחרונות הם הביעו כעס מסוים על שקצרה ידם מלעזור לי. המסר היה, אנחנו חסונים, נורדיים ובעלי סיבולת לשרוד כאן ואתה לא. מה שהצחיק; מקס הוא יהודי (חצי, כפי שהעיד על עצמו) ומרי־אליס הייתה נשואה ליהודי ואימצה את המסורת. כשבנה רצה לכתוב עבודה על משה דיין, הם באו אליי.

אם היה עליי להגדיר את תחושתם עם עזיבתי, הייתי אומר הקלה ואנחת רווחה. אנשים כמוני מכבידים על חייהם של מי שדתם היא הנאה מהחיים גם כשהם מתלוננים. לעומתם, היו לי תלונות לגיטימיות וסיפורים קשים שגרמו לעיניהם להתגלגל לאחור. הקשר בינינו התקרר מהיום שהכרזתי על מכירת הבית. אילו היו מוכנים להתמקח איתי על מה ומי אני, הייתי מתפשר איתם על לוזר חינני.

פעמיים בלבד הוזמנו לביתם. נעמי לא חיבבה אותם וחשבה שהם צבועים ומברברים בכפל לשון מכאיב שהוא תמצית המיינרים. על שאלתה מדוע נזכרו מקס ומרי־אליס להזמין אותנו דווקא אז, עניתי במשיכת כתפיים. מדוע לי להגות בנשגב ממני. מאז שעברנו לחיות את שארית חיינו במיין, החלטתי לקחת את החיים בצעדי תינוק קטנים. לא הייתי בסכסוך דמים עם איש; לא עניינתי אף אחד, לא בבלו היל ולא בתל אביב; לא תכננתי את חיי ליותר מחודש; הפסקתי להאמין שיגיע הרגע שבו אצא מהבית החם למינוס 20 מעלות מבלי לפרוץ בבכי.

באקט אצילי של הפגנת ידידות, ערכתי חיפוש נואש אחרי מכשיר השמיעה היחיד שנותר לי מאז שתאומו אבד. אחד אבד בטיסה; ראיתי אותו מחליק מאוזני לחלל צר בין המושב לדופן המטוס ונעלם. השני עשה סיבוב שלם במכונת הכביסה והיה עכשיו אשפה אודיולוגית של פלסטיק ומעגלים אלקטרוניים מעלי ירוקת. השקעה של 5,000 דולר ירדה לטמיון והשאירה אותי אוויל קורא שפתיים ומייחל למישהו בעל תדר קול שמבקיע דרך הטינטון הקבוע. מזמן לא יצאתי לאירוע חברתי בלילה סוער עירום ואטום כל כך.

ביקרנו בביתם פעם אחת בלבד, כאשר ניסו לשדך אותנו לגורו של חקלאות אורגנית במיין, שגידל ירקות בחממות בשלג, ולרעייתו, הכתבת לענייני גננות של ה"וושינגטון פוסט". מצאנו את הבית בקלות. למרות מיסוך פתיתי שלג ורוח ערנית שהתפתחה לנורת'איסטר, התאורה סביב הביתה הדריכה אותנו. בחורף אוכלים מיינרים ארוחת ערב בחמש ובשבע הם כבר במיטה, וביתם של מ & מ.א. היה הבית היחיד המואר ברחוב.
לפני שעזבנו את ישראל, התגברה בה אופנת נשיקות וחיבוקים אמיצים עזי טפיחות. אלה לא באים לי בקלות ומביכים אותי.

מביך אותי שככל שאתה מכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות, רפרוף עדין על הלחי כבר לא מספק אותן. בלי לשים לב אתה מוצא את עצמך מול שפתיה המוגשות של בעלת הבית. איכשהו אני מצליח להערים על המנשקים המקומיים: רגע לפני חיכוך העור, חצי שפתיים, חצי לחי, אני מגלה צילום מרתק על הקיר ומזנק אליו.

הדלת לא הייתה נעולה כמקובל אצל בני הצפון הארקטי שאינם חוששים מפורצים ורוצחים ליליים, גם משום שהם מזוינים היטב. נכנסנו פנימה לבית שהיה נעים: חום העצים באח. ניחוח של בשר שיכור מהמטבח. כלב האסקי שלא קם מרבצו ופיהק. אבל היינו לבד. המארחים, כך התרשמנו במבט ראשון, לא חיכו לנו. אורחים אחרים היו קוראים בשמם או עושים רעש, אבל לנו היה מוניטין לשמור עליו והתיישבנו בשקט על הספה מול האח. תמיד הגענו לאירועים חברתיים לפני כולם וישבנו בפינה. מכיוון שלא קמנו גם כשהאירוע החליף הילוך והפך קינטי, ייחסו לנו נכות גפיים ובסוף הערב שאלו אותנו אם אנחנו זקוקים לעזרה להגיע לוואן המיוחד עם המנוף ההידראולי.

מיתר הסיטאר שנשמע מאחורי דלת עץ מוגפת היה הבאסה הראשונה. אני חי בשלום עם כלי נגינה רבים, אבל סיטאר, מג'ורג' הריסון צפונה, מפיל עליי תוגה מוזיקלית. החל מהקונצרט לבנגלדש (1971) ועד מופע ההוקרה להריסון (2002), אני מדלג על ראווי ואנושקה שנקר ומגיע לעיקר: רוק'נרול. בחסות הסיטאר שמנו לב שבריח המשכר של בולי עץ תפוח באח, נשזר ניחוח מבאס לא פחות מסיטאר, של קטורת. לבית היו חיים משלו אף על פי שלא ראינו בו אנשים.

היין התחלף בשלושה סוגי גראפה שמקס ומוריץ קונים בגיחתם השנתית לאיטליה שבה הם נעלמים לשישה שבועות. חופשה שהיתכנותה בלבד הצליחה להכעיס אותי על רקע אידיאולוגי. באידיאולוגיה אני מתכוון למשהו שאינני יכול לעשות בעצמי. רוב הזמן מיינרים הם רפול של הטונדרה: הם מדברים מעט, ממלמלים הרבה לעצמם, ובין חג ההודיה לחג המולד, בשל ריבוי של אירועים חברתיים, הם פוצחים במונולוגים ארוכים, בעיקר כדי לשמוע את עצמם. אין משהו שמאתגר אותם שמחייב תחבושת אישית מדממת שצריך להפעיל עליה לחץ.

בבוקר האחרון בפונדק התלבטתי אם לחכות שמקס ומוריץ יפתחו את החנות בעשר או לצאת מוקדם לקונטיקט. זאת לא הייתה תהייה סדורה אלא חמיצות של טינה אינסטינקטיבית. מעל לכל ריחף הדחף להסתלק מעניין לא גמור ולא להאריך את הסבל. בשש בבוקר התנעתי את המכונית. בעשר עזבתי את מיין ונכנסתי לניו המפשייר.

בהאנגר למכירת אלכוהול פטור ממע"מ, צ'ופר של מדינת הגרניט הקטנה, קניתי מבחר טקילות לצריכה עצמית. משהו לקשט בו את הבית ששכרתי בקונטיקט ובו תכננתי לחשוב לאן הלאה. בזמן שחלף מאז לא שמעתי פיפס ממקס ומוריץ. לא כמו שקרול קינג אמרה, יש לך חבר.