דמוקרטיה בגרונם

אבירי הדמורקטיה ואלופיה נלחמים עליה בשצף קצף. "להציל את הדמוקרטיה!", הם זועקים מעל כל גשר ובינות כל קהל נאספים של עשרה ויותר. כך אומנם בגרונם המרומם, אבל לא בלבם, לפחות לא בלב אלה שיודעים מהי המשמעות של המושג דמוקרטיה ושל הערכים שבבסיסה. כי חס ושלום שבאמת תהיה פה דמוקרטיה. מה, שלטון העם אתם רוצים ("דמוס" – עם, "קראטיס" – שלטון)? אתם רציניים?

אותם נשגבים מבינים שאכן מה שעומד על הפרק הוא השבת השלטון לעם, כלומר כינונה מחדש של דמוקרטיה בפועל. זה מה שעומד בבסיס התנגדותם לממשלת הימין, ולא האפשרות ששר כלשהו - בין אם שמו איתמר בן גביר או בצלאל סמוטריץ' - ינסח מדיניות "תקיפה" זו או אחרת. הסיכוי לאובדן שליטתם רבת־השנים במנגנוני המדינה באמצעות הפקידות, היועצים המשפטיים, הפרקליטים והשופטים הוא שמביא אותם לקריאות למרי אזרחי.

זכורה לי ארוחת ערב לפני כמה שנים, כשהייתה קואליציה בראשות הליכוד. מולי בשולחן ישב תת־אלוף במילואים בעל תואר אקדמי שרכש במהלך שירותו הצבאי. הוא אמר, בלי להניד עפעף – ולדעתי העפעף לא נד כי האיש לא הבין את משמעות דבריו – שהוא מעדיף להיות נשלט על ידי חבורה של פקידים ועורכי דין מלומדים (כוונתו הייתה אז לאנשי הפרקליטות והיועמ"ש, שעליהם נסבה השיחה), מאשר על ידי חבורה של חברי כנסת.

הנימוק להעדפתו היה כביכול "רמתם" של האחרונים. אילו הייתי מגיב ואומר שמשמעות דבריו היא שאינו מאמין בדמוקרטיה, הוא היה מכחיש נמרצות את טענתי, ואף מאמין בהכחשתו. אבל לא אמרתי, אולי כי הבנתי שגם השכלתו האקדמית לא תבוא לעזרי, וממילא היה כבר מאוחר והערב עמד להסתיים.

השמאל יודע שזה שנים הוא מהווה מיעוט בעם, ובפועל מפסיד בבחירות פעם אחר פעם, ללא קשר לתרגיל הנוכלות הפוליטית מלפני שנה וחצי שהעלה אותו לשלטון. כיוון שהוא מודע לחשיבות שמייחס הציבור בארץ למילה "דמוקרטיה", השמאל משתמש בה - אך מבלבל את היוצרות. באמצעות וירטואוזיות רעיונית ומילולית הוא הופך את המערכת המשפטית – שאמורה לפרש את חוקי העם הריבון, כלומר להיות כפופה להם ולו – ללב לבה ומהותה של הדמוקרטיה. זהו חידוש מפתיע ומרענן בהיסטוריה הפוליטית העולמית, ומגוחך במיוחד במדינה כמו שלנו, שבה
השופטים אינם נבחרים.

"המדינה זה אני", אמר כידוע לואי ה־14. כאן, אצלנו, המארג של מערכת המשפט, הפקידות והמשטרה, והנאורים העומדים מאחוריהם, אומר למעשה: "הדמוקרטיה זה מה שאני מחליט שהיא תהיה, ובכל מקרה היא ודאי אינה שלטון הרוב". בהזהירם אותנו מנוראות שלטונו העריץ של הרוב הבור והנקלה, אומרים לנו בין השאר שעצמאות השופטים נמצאת בסכנה בשל החקיקה המתוכננת.

אבל לא עצמאות השופטים היא העניין (זו אינה מאוימת כלל), אלא השליטה הפוליטית של המערכת המשפטית על שלל זרועותיה ומדברריה הנטועים בשמאל – עלינו. המאבק הוא על השלטון בישראל. נקווה שהכוחות הנבחרים, שבעוד זמן קצר ייקחו לידיהם את המושכות, יתעלמו מהרעשים והאיומים ויחזירו את מוקדי הכוח לעם ולנציגיו, כראוי לעם חופשי בארץ דמוקרטית.