האם בנימין נתניהו צדק כשהגיב בחריפות למאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" שהציג אותו כמחסל הדמוקרטיה? קודם כל, התשובה היא כן. נתניהו צדק, כי ה"ניו יורק טיימס" אכן עושה דמוניזציה לישראל. לא צריך לחזור 77 שנה לאחור ולדלות מהנפטלין את הדרך שבה העיתון כיסה את אירועי השואה - כמי שעורכת ניטור על הכיסוי של ישראל ב"ניו יורק טיימס" מדי יום, גם המספרים של 2022 מדברים בעד עצמם.
נכון לשבוע השלישי של דצמבר, 55% מסך הפרסומים שנגעו לישראל במהלך 2022 היו שליליים, ורק 11% היו חיוביים. מתוך 24 מאמרי הדעה, יותר מ־62% היו שליליים ואפילו שליליים מאוד. בחודשיים האחרונים הסיקור השלילי התגבר והגיע ל־68% מסך הפרסומים על ישראל. אבל גם בעשרת החודשים הראשונים של השנה, בתקופה שנפתלי בנט ויאיר לפיד כיהנו כראשי ממשלה, יותר ממחצית מהפרסומים על ישראל היו שליליים.
כלומר - ההבדל בין הסיקור של ה"ניו יורק טיימס" את ישראל תחת ממשלת שינוי שכוללת גם מפלגות שמאל וערבים, לבין הסיקור של ממשלה נבחרת שחציה דתי וקיצוני, הוא ההבדל בין סיקור שלילי לבין סיקור סופר־שלילי.
מאמר המערכת המדובר, שלמעשה אותת לממשל ביידן שצריך להתחיל להתייחס לישראל אחרת מכפי שהתייחסו אליה עד כה, נפתח בהצהרה ש"המערכת הזו היא תומכת גדולה של ישראל ושל פתרון שתי המדינות זה שנים". לא נעים, אבל זו פשוט בדיחה עצובה. סטטיסטיקה כזו של סיקור לא מעידה על תמיכה כלשהי. בנוסף, גל הטרור ששטף את ישראל השנה סוקר על ידי ה"טיימס" באופן חלקי מאוד - המילה "טרור" לא הופיעה באף כותרת שנגעה לסכסוך, ומתוך כל כותרות המשנה של כתבות שנגעו לסכסוך, המילה "טרור" הופיעה ב־3% בלבד.
ה"ניו יורק טיימס" סיקר בעיקר את פעולות ישראל נגד הפלסטינים, והתעלם כמעט לגמרי מחמאס, מהג׳יהאד ומחיזבאללה. הוא התעלם ממה שקורה בסוריה והתעלם גם מהציר האיראני, שמאיים על ישראל דרך פיטום ארגוני הטרור שיושבים על גבולותיה. למעשה, ההחלטה המערכתית לסקר את ישראל כאילו שהטרור לא באמת קיים, היא החלטה אנטי־ישראלית במהותה.
מי שמתעלם מארגוני הטרור אינו יכול להגדיר את עצמו כתומך בפתרון שתי המדינות, מכיוון שפתרון שתי המדינות חייב להיות מושתת על הפסקה מוחלטת של פעילות הטרור. בקיצור, לא תזיק למערכת ה"ניו יורק טיימס" המכובדת מידה מינימלית של מודעות עצמית.
תמיכה מכיוון בלתי צפוי
נתניהו צודק, ולכן הוא קיבל השבוע גיבוי ממקומות לא צפויים, כמו מעיתונאים בכירים שאף אחד לא חושד שהם ביביסטים או שופרות של השלטון - נחום ברנע ובן־דרור ימיני. אפילו דן מרגלית, שאינו מאוהדיו של נתניהו בלשון המעטה, הצדיק חלק מדבריו ואמר ש"מאז ומעולם גילו בעלי ה'טיימס' יחס צונן כלפי התחייה הלאומית של העם היהודי".
ימיני אמר שעדיף שה"ניו יורק טיימס" יעסוק בסכנות המשמעותיות לדמוקרטיה האמריקאית, כמו האיום על חופש הביטוי מצד קהילות פרוגרסיביות, שבין היתר אוסרות על הבעת דעות פרו־ישראליות באוניברסיטאות. הן אפילו אוסרות על הסגל האקדמי להזכיר עובדות שלא תואמות את העמדות האנטי־ישראליות של משטרת המחשבות.
ברנע, שמיודד מאוד עם חברי מערכת ה"טיימס" דוגמת תום פרידמן, אמר שלדעתו מאמר המערכת המדובר הוא לא חכם. "יש הבדל בין מה שאני או אתם כותבים, לבין עיתון שיושב בניו יורק ואמור לשפוט את העולם מהיציע. הם ירדו למגרש מוקדם מדי. אני במקומם הייתי מחכה לראות איך הממשלה הזו תנהג, ולא קופץ למסקנות. אין להם נתונים כדי לטעון את מה שהם טענו. ה'טיימס' הוא לא ינון מגל. לנו מותר, אנחנו בנעורינו משרתים בצבא, אנחנו מצביעים בבחירות, ואנחנו חלק מהסיפור הזה. אבל הם עיתון אמריקאי שיושב בניו יורק - למה הוא קופץ? ממשלת ישראל החדשה טרם קמה. אני מרגיש לא נוח עם הבוטות הזאת".
תיקו 32:32
למרות כל זאת, נתניהו גם טועה. אפילו טועה מאוד. ראשית, כי הוא ענה בטוויטר, ולא במאמר מסודר למערכת. זו תשובה בסגנון טראמפיסטי, שמדלגת בזלזול על העיתונות המסורתית וכאילו אינה מבדילה בינה לבין השתוללות ברשת. זה אולי עובד בישראל, אבל זה ממש לא יעבוד בארה"ב פוסט־טראמפ ותחת ממשל ביידן. מאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" לא היה חכם, אבל גם התגובה של נתניהו לא הייתה חכמה.
זה נכון שהממשלה עדיין לא קמה, וגם נכון שחברי הקואליציה המתגבשת החליטו שהם לא סופרים את העיתונות הישראלית ואיתה גם יותר מ־2 מיליון מצביעים שחושבים אחרת מהם, וכך הם מצדיקים לעצמם אמירות בסגנון "תקפצו לנו". אבל ככל שישתמשו ברטוריקה הזו בארה"ב, היא תהיה פיגוע הסברתי שישרת את הנרטיב הפלסטיני ועלול לחבל בתמיכה האמריקאית בישראל.
ככל שישתמשו בה, היא תשדר בעיטה בעקרונות הדמוקרטיים של המערב. האתגר של נתניהו עם הממשלה הנרקמת מסתמן כאתגר הגדול ביותר בקריירה שלו, כי הוא ייקרע בין הצורך להשקיט את שותפיו שרוצים להשתולל באיו"שׁ, לבין הצורך לעשות שלום עם סעודיה ולהמשיך לקבל את התמיכה האמריקאית. הוא יצטרך לרקוד סטפס בין הטיפות.
הרי הממשלה של נתניהו, לכשתקום סוף־סוף, תהיה תיקו-תיקו בין הליכוד לבין גורמים דתיים וקיצוניים. 32:32 בקואליציה של 64. למרות הקטטות והפוליגרפים בלשכתו, בליכודניקים אין ספק שנתניהו שולט ביד רמה. עד כדי כך שהוא גרם להם להצביע השבוע בניגוד לאינטרס האישי שלהם - לבטל את החוק שאפשר להם לאיים בפרישה, עוד לפני שנתניהו גילה להם מהי חלוקת התיקים ולפני שהקים את הממשלה.
אבל פרט ל־32 הליכודניקים, יש עוד 32 ח"כים בקואליציה החדשה, ובהם כלל לא בטוח שנתניהו שולט. כרגע נראה שדווקא בן גביר, סמוטריץ', גפני וגולדקנופף הם אלה ששולטים בו ומקבלים ממנו כל מה שהם רוצים - מראש ובמזומן. עבורם קורעים נתחים ממשרדים, משנים חוקי יסוד, מגדילים תקציבים וזכויות ומוותרים על חובות - ובתחילת ינואר יינתנו בידם הגאים משמעותיים מאוד.
נתניהו אמר לעיתונות האמריקאית שהוא יהיה הגורם האחראי שינווט, אף שתלש חלקים נכבדים ממשרד הביטחון והעניק לסמוטריץ׳ ולבן גביר. אבל לא עושה רושם שאלה אנשים שאפשר לרסן בקלות. לא נתניהו או הליכוד הם שמפחידים כל כך, וגם לא כתבי האישום, אלא התיקו הזה. זו תהיה ממשלה שהיא סוג של פריטטית מבחינת יחסי הכוחות שלה. אז עם כל הכבוד להצהרות, חובת ההוכחה עליו. עוד נראה מי ינהל את מי.