אם היום יום שלישי, זה אומר שכבר ארבעה ימים אני מתחקה אחרייך. מצד אחד יש בי רצון לחלוק את הפשע הגדול הזה עם מישהו, שיבין ללבי, שיגיד לי שזה בסדר ועל פי כל המדדים נורמלי וטבעי וצפוי שזה מה שיקרה פתאום, אחרי כמה שנות פרידה. מצד שני אני יודע שלא אמצא אחד כזה לרפואה. הרי אנחנו פרודים כמעט חמש שנים וגרושים ארבע, אז מה קרה עכשיו? ולמה פתאום?

אז אני שומר את זה לעצמי, כבר ארבעה ימים שאני לא מצליח לעצור את עצמי מלבדוק כל פעולה שלך, מהבנאלית והמונוטונית ביותר ועד זו שמוטב שתישאר בחדרי חדרים.

התגרשנו בטוב, את בית המשפט ראינו רק פעם אחת, עת חתמה השופטת על המסמך, לא לפני שהביטה בך ושאלה “את בטוחה לגבי ההחלטה?", כאילו אני כלל לא באולם. הסתכלתי עליה קצר רוח, אפילו החלפתי את תנוחת הרגליים ונשענתי עכשיו על זו השמאלית. מה זו השאלה הטיפשית הזו, הרי הסכם יש, עורכי הדין עשו את שלהם, צעקות לא היו, והלב שלי, שהלך אחר אחרת, הרגיש שלם פתאום, אז למה מקלות בגלגלים?

ואני זוכר אותך, אפילו במדויק. לבשת סריג לבן ושערך אסוף - השפלת את מבטך, גירדת את כיסוי הסלולרי שלך בציפורנייך ואמרת “כן, כן, אני בטוחה". השופטת לא האמינה לך, גם אני לא, ואת בטח שלא האמנת לעצמך, אבל לא הותרתי לך ברירה. הלכתי כסומא אחר זו שהציעה לי אהבה חדשה, מפוצצת אנדורפינים, צחוק וריח חדש של בית לא מוכר. גם את גופה הציעה לי בהתחלה בחטף, בגניבה ובהסתר, אחר כך יכולתי לאהוב אותה כמה שרציתי, בין ששמש הייתה בחוץ ובין שעלה כבר הסהר.

זו גם הייתה הפעם האחרונה שחיבקתי אותך, מחוץ לבית המשפט, רעדת לי בידיים ופרצת בבכי חרישי. אני זוכר את אמא שלך עומדת במרחק בטוח מאיתנו ומסננת כמה קללות, אף פעם לא אהבה אותי - היום אני מבין גם למה.

“שה שה שה", אמרתי לך, “את תראי, נישאר חברים טובים, אני לא מת", ניסיתי להצחיק, רק רציתי שייגמר, לא היה זמן לקינות ולנהי מיותר, את השיחות האלו עשינו כשביקשתי להתגרש וכששאלת למה, כשצרחת למה, כשתקפת למה, כשהשלכת דברים בבית וגם אצל המטפלת הזוגית, כשישבת על הרצפה, הבטת בי ומיררת בבכי, “למה, למה, למה?".

רציתי שתשחררי אותי כבר, כי היא חיכתה לי למטה, בתוך פורד אדומה ששמרה את כל חטאינו, ונבהלתי, שלא תכעס עליי, הרי התור לדיון שלנו ארך שעה והיו עוד כמה עיכובים ועכשיו בכי. “די, שה שה", אמרתי, “די".

והפסקת.

ולא הבחנתי בכך שהפסקת, לא חשבתי על זה אף פעם, רק עכשיו אני מבין שביום ההוא פשוט הפסקת. לא קיבלתי יותר הודעות ממך, לא ניסית להציל את הספינה הטובעת הזו, בבית המשפט נפרדת ממנה, קיבלת את זה שהסופה לקחה אותה אל המצולות והמשכת הלאה.

המשכתי גם אני, ובלילה ההוא, בחזרה מבית המשפט, התפרקתי בתוך גופה של זו שאהבתי. ושבועיים אחר כך, כשהדירה שלנו נמכרה ואת עזבת לרחוב סמוך ולדירה קטנה יותר, קבעתי שלט קטן עם שמי ושמה על הדלת החדשה שנפתחה לי בחיים.

הבוקר לקח לך קצת יותר זמן לצאת מהבית, בדרך כלל את יורדת בדיוק בשמונה ועשרה. על בית הקפה לא ויתרת, הפוך חזק על סויה ויצאת אל תחנת האוטובוס. את כל הבגדים שלבשת בשלושת הימים האחרונים זיהיתי, חליפת הפפיטה, הטייטס הירוקים והטוניקה הגדולה וחולצת הסטרפלס האדומה שמעליה את לובשת את ז'קט הג'ינס שקנינו יחד בשוק ההוא בנחלת בנימין.

את השמלה שלבשת היום לא זיהיתי, ובכלל - ממתי את לובשת שמלות? שמלה חומה, גרבונים ומגפיים גבוהים כאלה, פיזרת את שערך ופתאום אודם על שפתייך. בתחנת האוטובוס עמדת דקה, ההוא שמחלק עיתונים אפילו זרק לך איזו מילה, חייכתי, כי ראיתי שזה עשה לך טוב, נזכרתי כמה ביישנית היית וכמה מעולם לא הבנת אף רמז, גם כשקנאתי בערה בי עד שכבתה כי הבנתי שאת כזו - אחת של הודנה ולא של מלחמות משונות, ולא משנה היצר שיעוררו.

האוטובוס שלך הגיע אבל לא עלית אליו, קיבלת טלפון וצחקת לתוכו, פתחתי קצת את החלון. “באמת? אבל זה לא עושה לך עיקוף?", שאלת. ופתאום הסתובבת. הוא עמד מאחורייך ואפילו יצא מהיונדאי הכסופה שלו, חולצה משובצת, גבוה, קירח ובידו שקית עם מאפים, הוא אחז בידך וביקש ממך להסתובב. “אין סיכוי שתעשי את זה", חשבתי לעצמי, אבל הסתובבת, והרוח הסיטה קצת את שערך והיית יפה כל כך.

וגם העולם שלי הסתובב פתאום, סחרחרה לא מובנת ומאוחרת מדי. אחר כך הוא הצמיד אותך אליו, ככה באמצע הרחוב, כמו שני נערים מאוהבים, שלף קרואסון או משהו דומה מהשקית והגיש לך. משהו פה לא פייר כל כך, היית איתו לא כמו שהיית איתי - ואם היית ככה איתי, אולי הייתי נשאר.

נסעתי אחריכם, גם כשהדרך לא הייתה אל המשרד שלך וגם כשעמדנו בפקק, רכבי מאחורי רכבו, וגם כשכבר ראיתי את חומות ירושלים ונורת הדלק הבהבה וסימנה שהוא צמא, לא הנחתי, נסעתי אחריכם וידעתי שסיפרת לו שזו העיר שאת הכי אוהבת בארץ, וידעתי שהוא לא יסתור את דברייך כמו שסתרתי אני ועצבנתי אותך בכל פעם שהשבתי: “עיר צפופה, מבחינתי להחזיר אותה תמורת מגש כנאפה".

את נאהבת. אני לא יודע אם אני מקנא לך או מתקנא בך - כמה זמן הוא כבר שם? ואיך זה שאף פעם לא דיברת איתי אחרי? ככה? ביום בהיר אחד שורפים קשר של שנים?

אתמול שוב רבנו, היא אמרה שלקחה את הזבל שאחרת זרקה ולמה זה מגיע לה, שוב דפקה על הדלת ואמרה שהיא רוצה לעזוב ושאתן לה לשוב אל חייה שהיו טובים לפני שהכירה אותי. “הדלת פתוחה", אמרתי לה, “את יכולה ללכת".

בהתחלה עוד הייתי מתחנן, מפחד לאבד עוד בית, אבל אתמול רציתי שתצא אל חייה, קיוויתי לפתוח פחית בירה, לשכב בפעם הראשונה על הספה שרכשנו במחיר מופקע בלי להניח עליה כיסוי קודם לכן ולצפות באיזה שידור חוזר של כל דבר. אחר כך קיללה אותי ולבסוף שברה את החנוכייה ששכחתי להשיב לבוידעם אף שביקשה פעמיים ואף שחנוכה נגמר לפני שבועיים.

התגעגעתי לשקט ולפתע התגעגעתי גם אלייך וחיכיתי לבוקר לראות אותך שוב. זה נורמלי, תגידי? שהלב נשבר ככה פתאום אחרי כל כך הרבה שנים? ומה יש בבחור הקירח הזה בכלל? קרואסונים יכולתי גם אני להביא לך ומשהו בירושלים השתנה, פתאום נעים בה יותר, באמת.

כבר ארבעה ימים אני אחרייך, בוקר עד ערב והביתה.
והנה החושך ירד, ואתם עוצרים תחת בית שלא מוכר לי, את מרגישה חופשייה, אוחזת בידו, הוא נוגע באחורייך ואת צוחקת ומקישה את קוד הכניסה, לך הבית הזה מאוד מוכר.

אני יוצא מהמכונית שלי, ורגע לפני שדלת הבניין נסגרת אחריכם לוקח נשימה וקורא “היי".
הוא מסתובב, מזהה אותי מיד ומפנה את תשומת לבך.

את מסתובבת גם כן, פוסעת כמה צעדים לכיווני ומסתכלת בי, הזדקנת קצת, אבל יש בך אור שלא היה קודם.
“מה שלומך?", אני מחייך. את לא עונה.

“את בטוב?", אני לא יודע מה לשאול ואת לא עונה, את שוב פוסעת כמה פסיעות וכבר קרובה אליי ממש, זה בדיוק אותו הבושם. את מחבקת אותי חזק ואני רוצה להתפרק, אבל גבר עומד מולי ולא אעשה את זה, אני מחליט שאתפרק אחר כך, כשניסע לאנשהו. אחר כך אני באמת מתפרק על ההגה ומקנח את האף בחולצה - אבל נוסע לבד לאנשהו, את נשארת איתו.

שעה אחר כך אני יושב על הספה החדשה, שופך עליה קצת בירה בכוונה ומחכה שתשוב הביתה. היום אגיד לה שאני הולך, והפעם לא אל זרועות אחרת, אני הולך אל עצמי, ואולי מחר גם אל זו שאהבתי, להסתכל בה בפעם האחרונה, אני נשבע, רק עוד פעם אחת. 