איכשהו תמיד כשאני מגיע לכאן אני מרגיש בבית. אני מרגיש שאני נמצא בשדה הגידול הטבעי שלי, כור מחצבתי אם תרצו. אני מדבר על המוקד לרפואה דחופה כמובן. איזה מקום נפלא. זו הפעם השלישית שלי כאן בחודש האחרון. יש לי שבר ביד וגבס, ואיכשהו משהו תמיד מסתבך עם זה. הגבס לוחץ מדי, אחת האצבעות מרגישה כאילו היא לא מקבלת מספיק דם, או שאולי אני פשוט אוהב להגיע לכאן.

מרגיע אותי המקום הזה. אתה מגיע, מקליד מספר תעודת זהות, מקבל מספר וחדר וממתין והכל כל כך ברור. על הצג רשום איזה מספר נמצא כרגע בחדר ומה יהיה המספר הבא שייכנס וזה שאחריו. המון בהירות יש במקום הזה. אתה יודע מה מקומך ומה מיקומך. בחיים עצמם, אלו שמחוץ למוקד הרפואה דחופה, הכל כל כך מסובך ולא מובן. כאן הכל פשוט, הכל מצומצם לפתק קטן עם מספר. והמספר הזה הוא כל עולמך בשעות הקרובות כאן בשדה הקרב הרפואי. הלוואי ובחיים עצמם הייתי יכול להתעורר, לקחת מספר ועל פי המספר הזה לנהל את היום שלי. זה היה נותן לי תחושת אחיזה אמיתית במציאות במקום תחושת התלישות הקבועה שאיתה אני מסתובב יום אחרי יום אחרי יום מאז שאני זוכר את עצמי.

במוקד כבר מכירים אותי. ״מה שלומך, ליאור?״, אומרת לי הפקידה בקבלת הקהל. ״יכול להיות יותר טוב״, אני יורה תשובה של זקן ממורמר. ״אל תדאג, בשביל זה אתה כאן״, אומרת לי הפקידה את המילים האהובות עליי בעולם וממשיכה: ״אתה כבר יודע לאן ללכת, מדדים וחדר אורתופדיה 308״. אני מחייך אליה ומתחיל לפסוע במסדרון המוכר והטוב. כולם מביטים בי והם רואים שאני מתמצא בסביבה ומרגיש בבית. הם יודעים את האמת - אני לא סתם חולה, אני חולה מובחר. אני אוהב את זה. מודה. אני מרגיש חשוב. פה זו הטריטוריה שלי, ואני מתהלך כאן כמו השריף של העיירה. שריף האורתופדיה. אין לי אקדח, אבל יש לי גבס קל ויש לי מספר תור וטלפון טעון במלואו - מה שיאפשר לי לשחק בטלפון משחקי שש־בש רבים בלי דאגות.

מתיישב מחוץ לחדר בין כל מיני אנשים שבורים - זה עם שבר ברגל, זה עם נקע במרפק. מועדון הלבבות (ושאר חלקים) השבורים. מאחוריי זוג צעיר ומודאג, שאמורים להתחתן בעוד חודש וחצי ועכשיו הם תוהים אם בשל שבירת הרגל של החתן המיועד הם צריכים לדחות את החתונה.

הוא אומר לה ש״גם עם רגל אחת אני מתחתן איתך״. חמוד. אבל איך תשבור את הכוס עם רגל אחת? על זה חשבת? לידם יושבת אמא עם ילדה בת 4־5. האמא מסבירה לילדה שלקפוץ מארבע מדרגות זה תמיד רעיון גרוע, תמיד. הילדה מנענעת את ראשה, והאמא אומרת את זה שוב. לקפוץ מארבע מדרגות זה רעיון גרוע, תמיד. אני מקשיב לה וחושב לעצמי מה אני הייתי אומר לילד שלי אם הוא היה יושב כאן לידי. אילו תובנות הייתי מעניק לו?

אני מניח שהייתי אומר לו שאם הוא רוצה להרשים מישהי והוא מרגיש שמה שיעשה את העבודה זה לקפוץ מכמה מדרגות, שילך על זה, אבל אני מקווה מאוד שהבחורה תתרשם מזה ותלך איתו למיון, כי אני לא אלך איתו (מקסימום אני כבר אהיה שם, כי זה מקום שאני מגיע אליו הרבה). הייתי גם אומר לו שמדיח כלים טוב יכול לשפר את איכות החיים ב־50% לפחות. שאין דבר כזה באמת אהבת אמת, יש אהבה נכונה. שיקפיד לצחצח שיניים גם בערב. שישים מחברת קטנה ועט ליד המיטה וינסה לרשום את החלומות שלו ישר בבוקר - מה שהוא יגלה יהיה מאוד מעניין.

שרק אחרי 45 דקות של פעילות ספורטיבית באמת, אבל באמת, מתחילים לשרוף קלוריות. שבכלל לא יטרח לנסות להצטיין בכדורגל, בכדורסל או בכל ענף ספורט אחר, הוא מגיע ממשפחה של כושלים גדולים בספורט. שיחשוב היטב כשהוא פותח תיבת מייל ראשונה ויבחר כתובת מייל קליטה ופשוטה, זה לא הזמן להתחכם, הכתובת הזו תלווה אותו כל חייו. ושאם הוא רוצה לשמור איתי על קשר ממש קרוב שילך על לימודי רפואה, יתמחה באורתופדיה ויעבוד במוקד רפואה דחופה - ככה הוא יראה אותי הרבה.

״כן, מה הבעיה?״, אומר האורתופד התורן במוקד, כשאני נכנס לחדרו. אין דבר שאני אוהב יותר מהרגע הזה שאתה נכנס לרופא, מתיישב והשאלה הזו: ״מה הבעיה?״ משוגרת לאוויר. אני חי בשביל הרגעים האלו. ״ובכן, דוקטור״, אני אומר, לוקח נשימה עמוקה, ״זו שאלה מעולה, ממש טובה״. 