זהו הטור האחרון בשנה האזרחית היוצאת, מה שגרם לי לנסות להיזכר מה היה הנושא העיקרי שהעסיק אותנו בדיוק לפני שנה. היות שברצף האירועים הנוכחי והמוטרף אני מתקשה לזכור מה עשיתי לפני שבוע, פניתי לעזרת מומחה. ד"ר גוגל. וגיליתי להפתעתי שלצד עיסוק בממשלתו החדשה של נפתלי בנט, הכותרות הראשיות בסוף 2021 עסקו עדיין במחלה ההיא - קורונה נדמה לי? וליתר דיוק, בזן האומיקרון החדש דאז.
אפילו הוחלט באותו זמן להדק את הפיקוח בגבולות, ובנט קרא לעודד עבודה מהבית במגזר הפרטי. וכל זה קרה לפני שנה! השבוע הלכתי לסופר השכונתי וציינתי לעצמי בתימהון שכל הקופאיות חובשות משום מה מסיכה. רק אחרי שחשבתי על כך, הבנתי שבהיותן חשופות לאורך משמרת שלמה לכמויות גדולות של אנשים, בתוך חלל סגור, הן עושות את הדבר ההגיוני. ובמילים אחרות: הקורונה עדיין כאן, אבל הקורונה כסיפור - כנושא לדיון - כבר מזמן מאחורינו.
וזה נכון לכל תחום אחר שמעסיק אותנו. כמה מאיתנו עברו בן לילה מדיון מתמשך בשאלה - האם מסי יזכה או לא יזכה בגביע, לקינה קולקטיבית על מות הדמוקרטיה הישראלית, השתלטות החרדים וגו'? עם עצירת ביניים קצרה במלחמת שאולי בטבעונים. כולנו נתינים של מהדורות החדשות ונושאי העיסוק המרכזיים ברשתות החברתיות. אבל בשעה שאנחנו מדברים רק על הנושאים האלה, מתרחשים בחיים אין ספור דברים אחרים. אנשים מתאהבים, נפרדים, חולים, מתים, מבריאים, מצליחים בעבודה, מפוטרים, נולדים, נכנסים להריון. בפרפרזה על המשפט המפורסם של ג'ון לנון, החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בוויכוחים מטופשים בטוויטר.
זה לא שאירועים אקטואליים הם חסרי חשיבות לחיינו הפרטיים. הקורונה באופן ספציפי היא דוגמה מצוינת, כי היא פלשה באופן אקטיבי למרחב הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו. ומצד שני, כל עוד היינו נתונים בעידן הקורונה, היה נדמה שהוא עומד לשנות את העולם לנצח. כל כך הרבה מילים נשפכו, כולל בידי הח"מ, על התובנות שכולנו נפיק כתוצאה מלקחי המגיפה העולמית. היופי שבלהישאר בבית, בלהוריד קצב, בלהפסיק את הטירוף של תרבות הצריכה ועוד ועוד.
והנה, פחות משנה אחרי שהקורונה ירדה מהכותרות, ונדמה שהאנושות חזרה לאותו קצב מטורף, כאילו לא קרה דבר. יותר מזה. כשאני צופה היום בסרטים דוקומנטריים שצולמו בעידן המגיפה ורואה אנשים במסיכות, זה נראה לי כמעט כמו טעות. עד כדי כך החיים עצמם חזקים יותר מכל זיכרון או נושא שנראה לא מזמן כהרה גורל. כל מי שקיבל ידיעה על אדם יקר לו שחולה במחלה קשה, למשל, יבין מיד למה אני מתכוון. לחיים יש דרך משלהם לשרטט עבורנו את סדר העדיפויות האמיתי. לפעמים, באופן הכי בוטה.
יש לי שלושה ילדים, שיהיו בריאים. כולם כבר מבוגרים מספיק כדי להיות מודעים להתרחשויות סביבם. שניים מהם גם הספיקו להצביע בבחירות. ועדיין, נדמה שהכותרות הראשיות, שגורמות לי לפעמים לא לישון בלילה, חולפות כמעט ממולם. הם עסוקים מדי בסוגיות של אהבה, חברים, לימודים, קריירה והגדרה עצמית. או, במה שנקרא - החיים. אני לא אומר שהרכב הממשלה החדשה והכיוון שאליו הולכת המדינה לא ישפיעו על החיים האלה. אלא שיש משהו מוגזם ומעוות בחשיבות שאני - ורבים שכמותי - מייחסים לחדשות, או לנושאים שיש סביבם דיבור קולקטיבי.
תמיד נהגתי לזלזל באנשים שמכריזים: “אני לא רואה חדשות". ראיתי בכך סוג של בריחה מהמציאות וניסיון קל מדי שלא להתמודד עם אמיתות כואבות. אבל היום, ממרומי גילי, אני מתחיל להבין שבתוך סדר העדיפויות האמיתי של החיים, החיבור לאקטואליה זוכה לחשיבות מופרזת. קחו, לדוגמה, את כתובת המייל הפרטית שלי, שבחרתי לשלב בה את הספרות 99 לציון השנה 1999. שנה שמבחינתי חלו בה שני אירועים מכוננים: הולדת בני הבכור וזכייה היסטורית באליפות של הפועל חיפה. אל תאלצו אותי לדרג אותם. מה שחשוב הוא שבשורה התחתונה, בפרספקטיבה של הזמן, אלה האירועים החשובים לי באמת.
על הסכין
ובכל זאת, אקטואליה. את מה שאנחנו רואים כרגע מצד המפלגות החרדיות ונציגי הימין של הממשלה החדשה אפשר לתמצת לשתי מילים: שיכרון כוח. אין אפילו מראית עין של ממלכתיות, של מחשבה על צורכי המדינה כולה. רק ריצת אמוק, במטרה לייצר כמה שיותר הישגים עבור המגזר שלהם. ועל הדרך לנופף באצבע משולשת כלפי כל היתר.
אסי כהן הוא גאון קומי. אולי הקומיקאי החשוב בישראל. וכמישהו שחרד מפגעי הפוליטיקלי קורקט, אני נהנה מכל רגע שלו כשאולי. ועדיין, אני מתקשה להזדעזע מהעובדה שיש צופים שלא מבינים את ההומור, ואפילו מבטאים זאת בקריאות ביניים. הרי זו כל המהות המקורית של הסטנד־אפ - הדיאלוג, לפעמים גם הלא נעים, עם הצופה.
הסדרה הפולנית החדשה "Glitter" (נטפליקס) עוקבת אחרי מספר נשים בפולין של שנות ה–70 שנאלצות למכור את גופן כדי להתקיים. ומעבר לדיון החשוב בסוגיה עצמה, מציגה זווית מרתקת ולפרקים אפילו פיוטית של פולין עצמה. מדינה קומוניסטית, שתושביה מנסים בכוח לגרד מעט זוהר והנאה בתוך היומיום האפור כל כך.