אתמול בשעה 9:00 בבוקר, שעתיים לפני הפתיחה הרשמית של אירוע כינון ממשלתו השישית, ידע בנימין נתניהו בוודאות דבר אחד: עלה בידו. בסוף היום הארוך הזה הוא יגיע לבית הנשיא כבר בתור ראש ממשלת ישראל. לא עוד "לשעבר", "לעתיד" או "מיועד". המסע היה ארוך, מפרך ולפרקים גם הזוי - אבל בסוף הוא הצליח - והרגע ההיסטורי הזה הולך להיתפס בעדשת המצלמה של לע"מ במעמד הצילום המסורתי בבית הנשיא.
לשאר השאלות המתבקשות לא הייתה לנתניהו תשובה ברורה, גם לא שעתיים לפני תחילת האירוע הגדול. איך תיראה התמונה שתצולם בבית הנשיא? מה יהיה ההרכב המלא של שרי ממשלתו החדשה? הרי יממה קודם לכן, באותו יום רביעי מתוח, יום חלוקת התיקים - לא הכל הסתדר כפי שציפה.
ישראל כ"ץ עזב בטריקת דלת כאשר שמע כי אחרי שבועות של המתנה מתוחה, העברת מסרים גלויים וסמויים ובעיקר אחרי שפרסם פוסט הרגעה ארוך ומוקפד בדף הפייסבוק שלו - כל מה שהוצע לו זה מחצית הקדנציה כשר החוץ, ועוד המחצית השנייה! דודי אמסלם, גם הוא בכיר, גם הוא בעל תמיכה ובעל כוח בקרב חברי הליכוד, טרק את הדלת עוד לפני כ"ץ. גילה גמליאל, שהרימה בשבועות האחרונים קמפיין שלם לטובת חזרתה למשרד להגנת הסביבה, עשתה את מעשה אמסלם ("לא התיק המבוקש? אז כלום!"), סירבה לתיק האלטרנטיבי (השוויון החברתי, שמיד אחרי סירובה נמסר לידי אחד ממרוויחי המערכה – עמיחי שיקלי) והסתגרה בביתה באכזבה ובזעם.
בוקר של השבעת הממשלה - ושורה של בכירי הליכוד ישבו בביתם בשיא המתח, בשיא הכעס ובחוסר ודאות. לא שמצב רוחם הקודר הדאיג במיוחד את ראש הממשלה הנכנס. כמו שאמר פעם ותיק המערכת: "הפוליטיקה זה לא גמ"ח". ועדיין, נתניהו היה לגמרי ער לעובדה שהפעם הוא לא הצליח להרכיב את הפאזל בלי להשאיר פצועים על הקרקע. קבוצת הממורמרים בתוך הבית אומנם אינה איום מיידי עבורו, אך מסוגלת להקשות ולהזיק בטווח ארוך יותר.
נפגעי החלוקה
התעשייה הפוליטית לא סובלת חללים ריקים. השארת ממורמרים בשטח? יצרת מחנה עוין. נתניהו לגמרי ידע מה הוא עושה כאשר התעקש להכליל בחבילת החוקים שאושרו טרם הקמת הממשלה את "חוק ההתפצלות מהסיעה". נחישותו של יו"ר הליכוד לסתום מיד את אותה פרצה שהשאירה בחוק הממשלה הקודמת מצביעה על מודעותו לזעם העתיד לבוא אחרי חלוקת התפקידים.
לא שהייתה להם ברירה – לאותם נפגעי החלוקה - האם להצביע בעד או נגד תיקון החוק, שכל מטרתו היא להקשות עליהם לאיים על הבוס הקשוח. אולי בלבם קיוו לנס, אולי סמכו על כוחם בתוך המפלגה. כך או אחרת החוק תוקן, איום ההתפצלות הופחת, וקבוצת המאוכזבים התגבשה למחנה שבתוך הסיעה. עם האתגר הפנימי הזה יצטרך נתניהו להתמודד לצד שורה ארוכה של אתגרים אחרים – מבפנים ומבחוץ – שילוו את ממשלתו מהיום הראשון של כהונתה.
למתבוננים מהצד כנראה לא כל כך ברור הטבע של האיום הפנימי שנוצר עם חלוקת התיקים בתוך הליכוד. הרי אלה החיים הפוליטיים ואלה כללי המשחק. מאז ומתמיד העוגה המיניסטריאלית הייתה קטנה מגודל הציפיות ומכמות המצפים. בפעם הקודמת שבה הקים נתניהו את ממשלתו, המשוואה הלא־סימטרית הזאת נגמרה ביצירתם של תיק המים, תיק ההשכלה הגבוהה ועוד שורה של המצאות הזויות שסיפקו חומר מושלם למערכוני הסאטירה. והרי נתניהו אינו טירון פוליטי ואינו חדש בתפקיד. כבר בשנת 1996, עת הקמת ממשלתו הראשונה, הוא נאלץ לדחות בכמה שעות את טקס כינונה בגלל משבר אריאל שרון־דוד לוי. גם ב־2015 נדחה מועד ההשבעה יותר מפעם אחת - אז בגלל המשבר התורן עם סילבן שלום ועם גלעד ארדן.
ניסיון העבר מלמד כי משברים פנימיים בליכוד הציקו לנתניהו לא מעט, אך לא מאוד הזיקו. הפעם - אם לא יימצא פתרון הפלא למשבר עם "נפגעי החלוקה" - צפוי נתניהו לחוות רגעים לא הכי סימפטיים בישיבות הסיעה, ואולי גם בהצבעות במליאה.
ביום רביעי השבוע, כאשר סיעת הליכוד התכנסה לישיבה בפעם הראשונה מאז הבחירות, "צמד הדודאים" (לפי הכינוי הפנים־ליכודי) דודי אמסלם ודוד ביטן הציגו קדימון לעתיד לבוא בהמשך. הם הגיעו טעונים ומוכנים לקרב. אמסלם ביקש לדבר, יריב לוין ניסה להגביל את דבריו וחטף. יואב קיש – אז עוד לא שר החינוך, אלא ח"כ מהשורה המצפה לבשורות – התערב וחטף כפליים.
עד היום זה היה בעיקר התפקיד של ביטן, שאינו יכול להתמנות לתפקיד שר בגלל המשפט שלו, להיות "האחד שאין לו מה להפסיד". החל מהשבוע, מאותה השיחה המתוחה בלשכת נתניהו, גם ידידו הטוב והוותיק אמסלם הצטרף למועדון "אין מה להפסיד, אז אין מה לשתוק". מכל הכעסים ומכל המרמורים שנוצרו, דווקא כעסו של אמסלם צריך הכי להדאיג את נתניהו. גם בעיני חברי הליכוד הפרגמטיים אמסלם הוא ה־נשמה של התנועה בה"א הידיעה. האיש שנתפס כהכי אותנטי, כהכי אמיתי וכהכי מייצג. בשונה מאחרים, שאצלם ההתעקשות על תיק מסוים יכולה להתפרש כשאיפה לכבוד או לשררה, התעקשותו של אמסלם לקבל את תיק המשפטים או את תפקיד יו"ר הכנסת או כלום - נראית כהתעקשות על העקרונות.
מחוץ לתמונה
כבר לפני שבע שנים, מיד אחרי שנבחר לראשונה לכנסת, אמסלם לא הפסיק לדבר בכל הזדמנות ועל כל במה על נחיצות הרפורמה במערכת המשפט. הכרזתו במערכת הבחירות כי ירצה לכהן רק כשר המשפטים נתפסה תחילה כעוד אמירה בומבסטית, שכל מטרתה היא לזכות בכותרות. טעה מי שסבר כי זה לא ממש רציני ולא מאוד אמיתי וש"יהיה בסדר". אבל אצל אמסלם כמו אצל אמסלם אין תחכומים ומשמעויות כפולות. לא קיבל – אז נשאר מחוץ לתמונה המסורתית בבית הנשיא. לא ברור מי הפסיד יותר: אמסלם עצמו או ראש הממשלה הנכנס. אי־שם, באמצע מסע המשא ומתן הארוך, התקיימה בלשכת נתניהו פגישה מעניינת בינו לבין דוד "אין מה להפסיד" ביטן. ביטן הגיע לדבר על החבר, על דודי אמסלם. אז בסביבת נתניהו הקרובה עוד התפתחו ויכוחים אם לתת לאמסלם את תפקיד יו"ר הכנסת או שמא לנסות לפתות אותו בחבילה המכובדת של תיק כלכלי פלוס תוספת שמנה כלשהי.
"תן לו את תיק המשפטים, אתה תרוויח מזה", אמר לו ביטן. "דודי הוא אדם אמיץ מאוד. הוא יהיה מסוגל לקדם רפורמות במערכת המשפט בלי להסס ובלי להירתע. גם אם יירדו עליו בתקשורת ובתוך המערכת עצמה הוא יוביל עד הסוף. אתה תיהנה מהתוצאה וגם, במידת הצורך, תוכל לטעון כי זה לא אתה, אלא הוא שעושה כל מה שרואה לנכון. וגם – דודי הוא נשמה, אתה תראה, הוא עוד יתיידד עם כל החבר'ה האלה מהעליון. הם עוד יהפכו לחברים. הוא ידבר איתם בגובה העיניים ויהיה הכי פייר איתם. הוא יודע להגיע אל לבם של האנשים הכי מורכבים".
נתניהו שמע ונראה שהשתכנע. רק שבסופה של המערכה, השיקול שקבע היה לא בדיוק ייחודיות האדם הספציפי בשם דודי אמסלם, אלא שיקולים רבים אחרים. אמסלם נשאר פגוע בצורה הכי אותנטית, כמו שרק אמסלם יודע. הם לא יתפצלו, הנפגעים. סביר להניח שלא היו שוקלים זאת גם ללא שינויי החוק. הם הרי רואים בעצמם את ה־ליכוד, אולי יותר מאשר רואים את הליכוד האותנטי בראש מפלגתם בכבודו ובעצמו. אז לאן ילכו ולמה שילכו? מחנה המאוכזבים עתיד להישאר במפלגה, בסיעה, בכנסת. זה עוד אתגר, אחד מתוך רבים, שקם השבוע יחד עם ממשלת נתניהו השישית, שהיא ממשלת ישראל ה־37.