ב־9 בספטמבר 2009 הזמין אותי ללשכתו בירושלים יו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין. כמה שבועות לפני הפגישה פנה אליי ריבלין במכתב התראה לפני נקיטת אמצעים משפטיים של הייעוץ המשפטי בכנסת, כדי שאפסיק לכנות את המוסד שהוא עומד בראשו כ"אגם הדרעק".
אני מכיר את רובי יותר מארבעה עשורים, עוד מתקופת פעילותו בבית"ר ירושלים, ובהמשך כשר התקשורת. למכתב לא התייחסתי.
שלטון והון־שלטון מתייחסים לתביעות השתקה כאל נשק אישי מול כל אדם שמבקר את פועלם, כי ייעוץ משפטי חינם מגיע עם התפקיד. הנתבע, ברוב המקרים, חסר את ההון הנדרש כדי להתמודד עם התובע, אם אינו מגובה בידי מעסיקיו.
אבל לפנייה האישית לא יכולתי לסרב. רובי קבע את הפגישה ליום שבו אין פעילות באגם הדרעק, בשעות הערב. בטמטומי כי רב הוא, האמנתי שלא תהיה נוכחות של הטיפשורת, שאני חלק ממנה. הגעתי ללשכה, ראיתי מיד את חצובות מצלמות הטלוויזיה ונוכחות גדולה של כתבלבים כמוני. רובי יצא לקבל את פניי, ביקש מהנוכחים להימנע מצילומים. נכנסנו ללשכתו. הוא פתח מגירה, הוציא בקבוק וויסקי, מזג לשתי כוסות, ואמר: "רוני, היום יש לי יום הולדת, אני בן 70. בוא נרים כוסית לבריאות טובה, לשנינו". הרמנו.
"תקשיב לי, רוני. יש לי בעיה עם החברים כאן, הם מאוד פגועים מההתייחסות שלך אליהם כאגם של דרעק. מדובר בנבחרי ציבור, הם כולם משוכנעים שהם תורמים עצמם לחברה, אין לי ברירה. אם אתה לא מתנצל, אני חייב לנקוט אמצעים משפטיים נגדך. אין לי ברירה". ב־41 שנה וחצי בטיפשורת, הכתובה, רדיו, טלוויזיה ודיגיטל, הוגשו נגדי אין־ספור תביעות, אזרחיות ופליליות, כולן בתחום הדיבה ולשון הרע. הפסקתי לספור ב־50. לא בדקתי, אבל אני מעריך ששום עובד בטיפשורת לא עבר את הסיוט הזה כל כך הרבה פעמים.
לא הורשעתי, אבל נשרטתי. הכוח אוזל, קשה להילחם 24/7, כי זה שוחק את החיים. ההכנה לבתי משפט, התצהירים, החתימות עליהם בכאילו טקס שלא נגמר, הדיונים המשעממים, הצפייה בפינגווינים שמגיעים לא מוכנים לדיון משפטי כי יש להם עוד שלושה דיונים באותו יום, שרובם ככולם הם בזבוז זמנו של בית המשפט.
אז אמרתי לרובי שהכרוניקה בכנסת בראשותו עונה להגדרה של אגם הדרעק, וזה מינוח עדין לטעמי. הדגשתי כמה מקרים של החלטות וחוקים שרק פגעו בחלקים מהציבור, דיברנו גם על היחס לניצולי השואה. שתינו במקביל, רובי יודע לשתות. אני, באותם ימים הייתי ג'ריקן מהלך. כל אלכוהול שראיתי, שתיתי, בנוסף לעוד כמה חומרים שהכנסתי לגוף כדי לשפר את מצב הרוח הירוד.
רובי הקשיב, אמר שאין לו שום רצון להתעמת איתי על החלטות כאלה ואחרות. "רוני, אנחנו מכירים, אז בשבילי, ביום ההולדת המיוחד הזה, אני מבקש שתתנצל. ביום כזה אני רוצה להיות בסדר עם כולם, גם עם חברי הכנסת וגם עם התקשורת. אני הרי מכיר את כולכם. בשבילי, רק בשבילי, אני מבקש שתצא עכשיו למצלמות ותאמר שיש לך המון ביקורת על החלטות הכנסת, אבל הביקורת אינה מקנה לך זכות לפגוע בכבוד הריבון הנבחר בידי העם. זה יעשה לי טוב, אני משוכנע שגם לך".
אני ישן, כבר עתיק. בבית חינכו אותי לכבד אנשים מבוגרים ממני, ללא שום קשר לתפקידם ומעמדם. רובי ריבלין מבוגר ממני ב־20 שנה, עד 120 לשנינו, אני אסתפק גם ב־100. כמו כל החלטה בחיי, גם זו התקבלה באינסטינקט. חישבתי מהר את הסיכוי לצאת מהמלכודת, הבנתי שאני בלוז־לוז־סיטואיישן. "רובי, הבנתי. אני יוצא, אני אתנצל. שיהיו לך רק בשורות טובות, הרבה בריאות", אמרתי. הוא חייך, לחצנו ידיים ויצאנו. אמרתי למצלמות שאני מתנצל בפני כבוד יו"ר הכנסת, מה גם שהיום הוא חוגג יום הולדת. זהו, נגמר, נסעתי חזרה לישראל.
לימים, רובי נבחר לנשיאה העשירי של המדינה, לטעמי הוא עשה יופי של עבודה. לטעמם של המאכערים של ביבי, פחות. אתמול הושבעה כאן עוד ממשלה, חודשיים אחרי שנבחרה הכנסת ה־25. חשבתי לטלפן לרובי ריבלין כדי לשאול אותו איך מתרשם מהחודשיים הראשונים של אגם הדרעק, שבו הבית הפך לקרקס משיחי שמנוהל ומתפקד כמו חצרות הזויות של באבא־בובות שממציאים לעצמם הלכות. אבל ויתרתי על הרעיון.
השבוע נפגשתי עם חברים. אחד מהם, ירון, מצביע ימין אדוק, אמר שהוא מיואש מהביזה של קופת המדינה בידי הכיפות והשטריימלים. "אני לא כמוך", הוא אמר לי, "אני לא בתקשורת וטוב שכך. טוב לי עם מה שאני עושה. אבל החלטתי שבשנה הבאה, כאשר בית הספר של הבן שלי יבקש ממני תשלומי הורים, אני אתנגד. ואתה יודע שהכסף הזה - משהו כמו 1,300 שקל בשנה - לא ישנה את חיי לשום כיוון.
כאשר אני קורא ושומע שילד חרדי מקבל מהקופה הציבורית יותר כסף מהבן שלי שהוא חילוני, אז עד כאן, עד הילד. אני רוצה לראות מה יעשו בבית הספר. אני לא פוחד מעימות משפטי, עובדים בשבילי מספיק עורכי דין. זו התרומה שלי לחברה, מאבק משפטי, הכל עליי. אני אממן את כל מה שצריך, ואני רוצה שקולי יישמע בבית משפט, שיירשם בפרוטוקול, כדי שהנכדים שלי יקראו בעוד הרבה שנים שלסבא היו עקרונות. אני בן 62 כבר, קוף, כל חיי לא לקחתי גרוש מהמדינה, כל מס ואגרה שביקשו ממני שילמתי. אבל עד הבן שלי, עד כאן. מפה מלחמה".
אמרתי לירון שזה יופי של רעיון. יש בישראל כ־2.5 מיליון תלמידים. נוריד 400־350 אלף חרדים, כמות דומה של בני מיעוטים, נשארנו עם 1.7 מיליון תלמידים שיש להם הורים חילונים וכיפות סרוגות. הפלח הזה מייצר בסביבות 130 אלף מלש"ב (מועמדים לשירות ביטחון) בסוף כל שנה. לא כולם מתגייסים לצה"ל, זה ברור. אבל אם ההורים של החילונים יסרבו לשלם את תשלומי ההורים לבתי הספר, המערכת תקרוס ותידרש לעשות מעשה.
הרי המדינה לא תתבע מיליון הורים, זה סיפור של 25 שנה בבתי משפט, זה יקריס את הוצל"פ, אם כי תמיד קיימת אפשרות של הקמת משמר לאומי של 60 אלף גובים כדי להציל את המולדת. רק צריך כאן תואמת (או תואם) דפני ליף, שתזהה את הפוטנציאל המחאתי ותרים את העייסק.
"מה דפני ליף, מה?!", ענה ירון, "אתה בן אדם, למה אתה לא לוקח את זה עליך? עם הפה המטונף שלך אתה יכול להרים את העניין הזה.
אני אארגן עוד אנשי עסקים שיממנו את התשדירים בדיגיטל, במדיה האמיתית. אתה רק תביא את עצמך. אל תדאג, יבחנו את כל הטקסטים שלך עורכי דין, לא תהיה כאן עבירה על החוק. מה אתה מפיל לי על מישהו אחר? רק אתה".
חייכתי, הדלקתי עוד סיגריה. "אחשילי, אני כבר שחוט. אני נלחם עכשיו רק על הילד שלי. תודה לאל הבנות אימפריה, כל אחת מהן, לגיאצ'ו אני חייב לעזור, לארגן לו תשתית לחיים הולמים, כי זה הכיוון שלי בחיים. להילחם משפטית ברשויות שעקצו ורימו את הוריו, שרק רצו לעשות טוב. ירון, מילא אני חלאה, אבל למה כיפוש? למה לעשות לה את זה? היא הרי צדקת, ויש עוד 600 אמהות כמוה. בוא נעזוב את זה, אני כבר מזיע מעצבים".
פניו התקשחו. "אל תעשה לי את זה, קוף. אל תכניס את כיפוש למחאה שאנחנו מדברים עליה". "אי אפשר בלי לערב את כיפוש. אתה מכיר אותה, מה קורה לה שאני מתחיל לתת בראש לשלטון. היא לא ברברית כמוני, היא נבהלת".
הוא חזר לחייך. "גם היא מבינה שזה הערך המוסף שלך. ראיתי אותך ב'הכל כלול' מדבר על העולב של הקצבאות לניצולי השואה. שכבתי על הספה, התכסיתי בשמיכה מהפחד. קוף, בינינו, אני אוהב אותך, אבל אתה לא 100. אבל רק בגלל זה אני רוצה אותך בקמפיין המחאה הפרטית שלי. אני אדבר עם כיפוש, אני אתחייב לשמור שלא תעשה שטויות, היא סומכת עליי. יאללה בוא נאכל משהו, התפתח לי רעב מהמחאה...".
אתמול הושבעה קולקציית האפסים ה־37 שלנו, עם 28 שרים, 31 משרדים, 6 חרדים, 8 ציונות דתית. יש גם א־ביסל'ע כמה סגני שרים. לרובם אין תפקיד משמעותי, אבל יש לשכה עם עובדים, פינוקים ושכר שקפץ ב־13% כי הם מחזיקים מעצמם יוקרתיים. על יום עבודה אחד בחודש דצמבר הם יקבלו שכר חודשי מלא־מלא, כך גם חברי הממשלה היוצאת.
אבל ל־165 אלף ניצולי שואה, הג'מעה של ועדת הקוידש־געלט העלתה את הקצבה ב־2.45%. לא כל ניצולי השואה עניים. חלקם עלו ארצה בילדותם, הקימו בית, עבדו והשיגו גמלת פנסיה הולמת. אבל לכ־40 אלף ניצולים אין מספיק כסף לאוכל ולתרופות. ביניהם עולים מבריה"מ לשעבר שעלו לכאן בשנות ה־90, מבוגרים שאומנם עבדו אבל לא הספיקו לייצר פנסיה הולמת.
אז לעצמם דיירי אגם הדרעק העלו את שכרם ב־13%, ולעניים, זקנים וחולים נתנו פרוטות. אהבתי את ועדת הגעלט־קוידש שהודיעה שזו הצמדה לקצבת נכי צה"ל. לנכי צה"ל יש לובי עצום, ענק, שאומנם לא מנע התאבדות של 21 הלומי קרב בשנתיים האחרונות, אבל יש מי שמטפל בהם. מי מטפל בזקן או בזקנה עריריים? הגעלט־קוידש? לא! רק עמותות של צדיקים, שממומנות בין השאר בידי צפון אמריקאים עשירים, כמו "יד עזר לחבר" מחיפה, שמספקת אלפיים ארוחות חמות מדי יום לקשישים ועניים, בלי לבדוק מוצא, דת ולאום.
הגעלט־קוידש נועד לסייע בגדול רק לבני הקוידש, לא לסתם ניצול שואה אומלל. במשרד האוצר מעדכנים את האקסל, כי בכל שנה הולכים לעולמם עוד אלפי ניצולים. וקשישים בעשורים התשיעי והעשירי לחייהם הולכים מהר יותר. עוד מעט יהיה המון געלט־קוידש, אבל לא יהיו ניצולים. וכל המיליארדים של העם היהודי עד 1945 יגיעו למקומות הנכונים באמת, נגיד להתיישבות צעירה באיו"ש.
זו תקומה וגבורה. אבל כל החליפות יעיקו עלינו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בפנים חתומות בטקסים שנועדו רק לחליפות. ליותר מדי ניצולי שואה אין בכלל טלוויזיה ו/או מחשב. גועל מזוקק של שלטון מנותק.
וכעת, כמו בכל ערב שאבעס־קוידש, כמה בונבונים לשבת:
משרד המשימות הלאומיות – וואו, איזה שם מדהים לכלומה ומאומה. איזו משימה לאומית בדיוק תוביל הגב' אורית סטרוק? היא תקים התנחלות סמוך לאבן הכעבה במכה? אולי, זה רעיון לא רע.
פתרון יצירתי במשרדי החוץ והאנרגיה. שנה באנרגיה, שנתיים בחוץ, עוד שנה באנרגיה. ישראל כ"ץ יהיה אחראי מיניסטריאלי על קמצ'טקה. אמריקע, רוסיה, ארצות ערב ואירופה, זו המחלקה של רון דרמר וכמובן ביבי. לפחות לקמצ'טקה יטוס ישראל בביזנס. אבל רק בזמן הטיסה, כי בקונקשן עוברים לריקשה מעופפת. את כנף ציון יראה ישראל בתמונות, כמוני.
בקולקציית האפסים החדשה יכהנו ארבע חברות במיני־משרדים. כ־51% מאוכלוסיית ישראל הן נשים, אז ביבי השיג להן ייצוג ממש הולם. הנה, גלית דיסטל־אטבריאן תהיה שרה לענייני כלומה ומאומה במשרד ראש הממשלה. ביבי הרי לא ישלח אותה לשיחה צפופה עם עבדאללה מלך ירדן, כן? אנחנו משוכנעים בזה, כן? כי אני קצת בחשאש.
קטי דור מתחרה על תואר "מחוננת" עם מירי רגב. "הטיפול במחבל נאסר אבו חמיד, שמת השבוע בבית חולים בישראל, עלה לישראל יותר מ־150 אלף שקל", אמרה. יופי, קטי, אני לא אוהב מחבלים חיים, זה עושה לי לא טוף בבטן. אבל יש אמנות בינלאומיות שלא טרחת לעיין בהן. אני רק שאלה, קטי: מה היא עלות המאסר של יגאל עמיר ב־27 השנים האחרונות? כמה עולה כל יום שלו בתא מבודד, את יכולה לברר וליידע את הציבור?
עידית סילמן כבר לא מתכוננת לחיים בעולם הבא, כפי שהצהיר בעלה, שמוליק הנעבך. מתברר שהבגידה בנפתלי בנט, שלקח אידנע מרחובות והפך אותה ליו"ר הגועליצייה, משתלם ובגדול. מאתמול האידנע הזו השרה להגנת הסביבה של המדינ'ע. בהודעתה לציבור היא אפעס טעתה "תודה גדולה ועצומה לבורא עולם!".
הלו, גברת, ביבי עוד לא מוגדר כבורא עולם. ועד כמה שהבנתי, יודל'ה איש קריות לא כל כך אהוב אצלכם בתוירה שכתבתם. מעניין מתי תחל החקירה על שוחד בחירות, לכאורה, ומי ייחקר ראשון: שמוליק או עידית. מזל שהם נשואים, אז אף אחד מהם לא יכול להיות עד מדינה נגד הרעיה או הבעל.
מרב מיכאלי ממשיכה להמאיס את עצמה על הציבור, כל מגזר בציבור, עם השטויות שלה. "אני מציעה למירי רגב, שלטובת הציבור, היא לא תבטל את היפוך הפירמידה. בעיקר לא תבטל את ההחלטות ההיסטוריות שהובלתי במשרד, ובתוכן להפעיל את הרכבת הקלה, גם בשבת", ביקשה. אז אין עוד רכבת קלה, לא ידוע מתי תהיה.
וההחלטה ההיסטורית החשובה שקיבל הציבור הייתה להעיף את מיכאלי מהממשלה. שתדאג למפא"י. אני מקווה שבהובלתה את המפלגה, תהיה עוד היסטוריה שתתבטא בהיעלמות מאגם הדרעק. חסדי השם, הגיע הזמן שתעשה משהו לטובת האנושות בק"ק ישרואל.
יעקב טסלר מיהדות התורה מונה לסגן שר התרבות ויהיה אחראי על תרבות חרדית. ברוח הימים של סנטה קלאוס הוא קיבל פוזמק עם 50 מיליון שקל. מה זה תרבות חרדית? הם לא לומדים תוירה כל היום, "עמלי התוירה"? אם יש להם תרבות שלא ידעתי עליה, מתי הם ישקלו את תרבות הגיוס והעבודה? רק לשקול, לא להתכוון מאמש.
בדיחה עצובה לצערי. הודעה של הליכוד־קוידש: "ממשלת בנט־לפיד־עבאס, מעל שני מיליארד לכספים קואליציוניים. ממשלת הימין־קוידש, אפס שקלים לכספים קואליציוניים". נו־נו־נו, כנראה שמיליארדים מהקופה הציבורית לטובת הכיפות והחניוקים זה אפס־קוידש־געלט־גועליציוני. אני משוכנע שביבי חייב לעשות בדק בית בצוות התגובות שלו. הם מתייחסים לציבור כמפגרים־מלא־מלא. אולי הם צודקים, אבל אנחנו יודעים קרוא וקרוא, לפחות כמו הליצנים בצוות.
אריה־גאנעב־סדרתי־זכאי־צדיק־לעולמי עד יכהן כשר הפנים וכשר הבריאות. שנה אחרי מגיפה עולמית, עם מערכת בריאות שפריסת בתי החולים שלה מגדירה מדינת עולם שלישי, החליטו אריה־גאנעב־סדרתי והנאשם ביבי שמספיק לנו חצי משרה במשרד הבריאות.
בטקס הדלקת נרות חנוכה בבית הספר למקצועות החי"ר, סיפר שליח חב"ד לחיילים: "הנחת תפילין עצרה את הסורים במלחמת יום הכיפורים"... הטפשת הנפוצה פגעה בצה"ל קשות, כעת זו טפשת נגיפית. אי אפשר היה להביא מרצה למור"ק שיספר על הקרב שניהל סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני? אי אפשר היה לחלק לחיילים את הספר "עוז 77" במקום למלא להם את הראש בבדיות, שלפיהן תפילין עזרו ברמה, והשטריימל סידר את גשר הגלילים בתעלה? כדאי שנחתור לשלום, הרמטכ"ל מיותר, חשוב יותר רשהב"כ גדול הדור, שיהפוך את צה"ל למרכז תורני.
זהו זה, יידלעך מתוקים שלי. יש לנו קולקציית אפסים חדשה. שר התיירות חיים כץ עבריין מורשע, שר לביטחון לאומי איתמר בן גביר עבריין מורשע, שר הבריאות והפנים אריה־גאנעב־סדרתי, אסיר, עבריין סדרתי שהורשע פעמיים. ראש ממשלה שמתמודד עם שלושה כתבי אישום. למה מגיע לנו כל הטוב הזה?
א־גיט־שאבעס־קוידש. זול־זיין־געלט־פאר־על'ה (שיהיה כייסף לכולם), יידעלך קדוישים. גזיימר־גה־זינט (שיהיה רק טוף).
נ.ב.
אין לי מושג ביידיש, אבל יש לי חברים שדוברים את השפה. חלק מהם בכלל עילויים מזרחים, בוגרי ישיבות עילית. הם סיפרו לי שאריה־גאנעב־סדרתי דובר יידיש רהוטה. אז מי שלא הבין, שישאל את אריה, הוא יודע הכל. עובדה.