יכול להיות שאין מנוס מפילוג. מדינת ישראל קיבצה גלויות, איגדה שבטים, איחדה עדות, זרמים וקבוצות שונות ומשונות תחת מסגרת ממלכתית אחת. דוד בן־גוריון קידש את הממלכתיות, פירק את הפלמ"ח, את האצ"ל והלח"י והקים את צה"ל. בנימין נתניהו מפרק את הממלכתיות, את משרדי הממשלה, את שומרי הסף ועכשיו גם את צה"ל, כדי לחזור לעידן הכאוס והשבטיות. במקום צבא אחד, יהיו כאן מיליציות שונות המוכפפות לקבוצות לחץ. במקום מערכת חינוך תחת משרד וניהול אחידים, פירוק שיטתי של זרמים וערכים. 

גם עכשיו, יממה לאחר השבעת הממשלה, קשה למצוא ידיים ורגליים בתוך הכאוס: שני שרי רווחה במשרד אחד, שני שרי אוצר ההפוכים לגמרי זה מזה, רוטציה כאן, משרד אזוטרי שם, הפרדת זרועות מגופים, ראשים מכתפיים, זלזול בוטה בכל מה שנבנה כאן, בכל מה שחשוב לניהול המדינה. האווירה הכללית מזכירה סוף קורס. כולם פושטים על האפסנאות ובוזזים מכל הבא ליד, בגרגרנות ותגרנות, כאילו אין מחר. כאילו לא מדובר במדינה היהודית היחידה בעולם, בנס חד־פעמי שקיומו העצמאי לא מובן מאליו.

בואו נתעכב רגע על משרד החינוך: הגזען החשוך ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל קיבל את רוב התקציב הפנוי של המשרד הזה, בסך 2 מיליארד שקל, ואחריות על כל תוכניות הלימודים החיצוניות של ילדינו. החינוך החרדי נמצא כבר מזמן בניהול חרדי, עכשיו גם הכפילו ושילשו את הקצבותיו. מינוי חברי המועצה לחינוך ממלכתי־דתי הועבר לידי הציונות הדתית, תרבות יהודית הועברה לאורית סטרוק, ברגע האחרון קיבלה גם ש"ס "שר במשרד החינוך" (שאינו שר החינוך). איזה זרם נותר שם מיותם, נצור, נטול לובי כלשהו? הזרם המרכזי. החינוך הממלכתי. הילדים של חלק גדול מקוראי הטור הזה. אז הגיע הזמן להכריז על הזרם הממלכתי כזרם עצמאי. אם כל האחרים מנהלים את עצמם, אין סיבה שאנחנו לא ננהל את עצמנו, כי אם לא ננהל את עצמנו, אבי מעוז ינהל אותנו. ככה פשוט.

הזרם הממלכתי הקים את מדינת ישראל. הרצל, לו חי בינינו, היה שייך לזרם הזה. הוא היה כמעט אתיאיסט. רוב רובם של אבות הציונות היו יהודים חילונים. אף אחד לא הטיל ספק ביהדותם. הם ניפצו את חומות הגטו, נטשו את העיירה היהודית, עזבו את היידיש והחיו את העברית. אחר כך הם באו לכאן, הפריחו את השממה, ייבשו את הביצות, הקימו קיבוצים, מושבים ומדינה, וגם קיבצו גלויות. היום הם נחשבים לאויבי העם. צוררים מודרנים, מתייוונים ארורים, מחבקי עצי אשוח וזוללי יהודים. היום יש מי שמנסים להקים את העיירה היהודית מחדש, לבנות את הגטו, להגביה את החומה המפרידה אותם מההשכלה, מהנאורות, מהקדמה, מהסובלנות. בצירוף מקרים מושלם, הם גם מדברים יידיש.

הזרם המרכזי, הממלכתי, של מדינת ישראל, הפך לסוג של בופה שאין יד שלא נשלחת אליו, מקצצת בעצמאותו, בתקציביו, באפשרויותיו, בחירותו ובעצמאותו. אז צריך להפסיק את זה. צריך להתחיל לחשוב על פדרציה של אוטונומיות. מכיוון שיש כאן כמה גושים שמושכים לכמה כיוונים נפרדים, אין טעם לכפות על אף אחד מהם את הכיוון ההפוך לאמונותיו. צריך לעשות הפרדת כוחות, משאבים, תקציבים, תרבויות וסגנונות. להשאיר מסגרת ביטחונית עליונה, וללכת איש לדרכו.

במצב הדברים הנוכחי, יש לנו שתי ברירות: להודות בכישלון החלום הציוני, בהתפרקות המסגרת, בקריסת הממלכתיות והקמת מלכות יהודה משיחית, ופשוט לעזוב כאן. האופציה השנייה היא לגבש ולמצוא נוסחה חדשה לדו־קיום. לא בינינו לבין הפלסטינים. בינינו לבין עצמנו. מכיוון שאני פטריוט קנאי ואין בלקסיקון שלי שום מולדת אחרת, צריך לדון בכובד ראש באופציה השנייה. לצורך זה, צריך להרחיב את היריעה, לשנות את ההגדרה ולשרטט מחדש את גבולות קו השבר. החלוקה לא צריכה להיות בין החילונים לדתיים, אלא בין הציונים הליברלים ליהודים השמרנים והמשיחיים.

יש בישראל המוני יהודים מסורתיים ואנשי ציונות דתית שמביטים בממשלה הנוכחית ולא מאמינים למראה עיניהם. הם רואים את אבי מעוז ומשפשפים עיניים. הם מביטים על עבריין מורשע (פעמיים) שמקבל את משרד הפנים ומשרד הבריאות פלוס חוק פרסונלי וצובטים את עצמם. הם שומעים על הכוונה לבטל את סעיף ההסתה לגזענות כתנאי המביא לפסילת מועמדות לכנסת, ומתפלצים. הם בוהים בכוונה לשנות את חוק האפליה (עליה דובר כאן בתחילת הטור הזה) ולא מאמינים שזה קורה. הם חוזים בהתנפלות על הרמטכ"ל המכהן ("כוכבי ותומכיו פשיסטים", צווח השבוע אחד מבכירי הביביסטים), בגידופים כלפי הרמטכ"ל הבא, בפירוק משרד הביטחון וצה"ל ובחלוקת משרד החינוך לגורמיו, ולבם מחסיר פעימה. כל אלה צריכים להיות פרטנרים של המחנה הליברלי הגדול, הפטריוטי, המשרת, היצרני והתוסס בישראל. המחנה שהופך את ישראל הנוכחית למה שהיא: אור לגויים, מעצמת־על כלכלית, אומת הסטארט־אפ, מובילת הסייבר, מגדלור של מצוינות באקדמיה, במדע, בתרבות. הגיע הזמן שגם למחנה הזה תהיה מדינה.

בטרם יפצחו אחינו החרדים ביללות הרגילות על אנטישמיות ושנאת חרדים, זה הזמן להדגיש: החרדים הם האחים שלנו. מעורבותם בחיי המדינה הולכת וגוברת. הם לא יגידו את זה בקול רם, אבל מתפתחת אצלם סוג של ציונות חרדית, הכלאה מקומבנת בין תפיסת העולם ששיבת ציון לא יכולה להתרחש לפני ביאת המשיח, לעובדה שהיא התרחשה. החרדים הם ציבור תוסס, סקרן, חכם, חם, יש לנו לא מעט ללמוד מהם. תרבות הגמ"ח והעזרה ההדדית, ההתנדבות בקהילה, כיבוד הורים. הבעיה היא שלצד כל זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך את השותפות הזו. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה תרבותית. ההוגה והמנסח הגדול ביותר של מה שאני כותב כאן, הוא בנימין נתניהו. תאזינו למה שאמר, וחזר ואמר, לפני עשור. תאזינו למה שאמר לפני שבוע לג'ורדן פיטרסון בפודקאסט ההוא. הוא יודע את האמת, אבל פועל הפוך. אין לו ברירה. הוא לא ראש ממשלה, הוא בן ערובה.

לא, אני לא באמת חושב שפירוק ישראל הנוכחית לקונפדרציה של אוטונומיות נמצאת על הפרק. אני מאמין שזה צריך להתחיל להיות על הפרק. הרי גם כך, החרדים מרוכזים במקומותיהם ושואפים לקבל היתר חוקי לטוהר שכונותיהם, לא? אז קדימה, בואו נמסד את זה. הם ייאלצו לוותר על המאמץ להתנחל בקרבנו, להעביר אותנו על דתנו (החילוניות היא דת, זוכרים?) ולהיכנס לנו לחיים, לצלחת, לחדר המיטות ולנשמה. הם יישארו האחים שלנו, אבל לא נגור ביחד. כמו במשפחה: בשלב מסוים האחים עוזבים את הבית וכל אחד מקים לעצמו משפחה בנפרד. מגורים נפרדים, תקציבים נפרדים, אורח חיים נפרד, משפחה אחת.

תהיה כאן מדינת ישראל ומדינת יהודה. כל מדינה תחויב לספק את המכסה שלה לכוח מגן גדול שיוקם במקום צה"ל. גם בכוח אדם, גם במימון. מעבר לזה, התקציבים יהיו נפרדים. כל אחד יחיה ממה שהוא מייצר. במדינה הליברלית תהיה תחבורה ציבורית בשבת ומקומות בילוי בשבת. במדינה הדתית לא. הם יוכלו להפריד את הנשים מהגברים כאוות נפשם. בהמשך, הם בטח יאסרו על הנשים לצאת ללא ליווי גברים וכן הלאה. אנחנו לא. הם לא ייאלצו לחזות במצעד הגאווה אצלם, אנחנו לא נצטרך להשתתף באירועים שלהם אצלנו. זה לא יעכיר את היחסים בינינו, אולי להפך: זה אמור לשפר אותם.

הטור המלא מתפרסם ב"מעריב סופשהשבוע"