אני תוהה אם תאמינו לי או שתחשבו שזה עוד סיפור פרי דמיוני הקודח, אבל אנסה בכל זאת, מקסימום תבואו בתלונות אל המערכת. ראשית, שנה אזרחית טובה! שנית, אחרי רצף של שלוש מסיבות סילבסטר כושלות - בשנה הראשונה כייסו את חברה שלי, בשנה השנייה לא היו מוניות וצעדתי עם ידיד מאלנבי עד יפו, ובשנה השלישית מישהו שדי חיבבתי התנשק עם הברמנית בחצות, בזמן שאני מקלפת לי אדממה על הבר - החלטתי שעם הסילבסטר אני לא מתעסקת יותר.

אני לא מאמינה באמונות תפלות, אבל אולי באמת זו האנרגיה הנוצרית הזו - זה לא חג שלנו (ואף על פי כן, אם תשאלו אותי מה השנה העברית הנוכחית, ארוץ לגוגל). לזה שהיה לצדי בשנים האחרונות זה די התאים, ובחצות הלילה של כל שנה חדשה כבר ישנו או צפינו באיזה סרט פעולה דבילי בנטפליקס.

אין לי מושג מי מחבריי עשה את זה, אבל צירפו אותי לקבוצת “גרושים גרושות" בפייסבוק. את האמת? קבוצה די נחמדה, חומר אנושי מעולה, מצחיק שם, גם עצוב לפעמים, ויש הרבה אירועים משותפים ומעשי חסד בכל פעם שמישהו נקלע לאיזה ברוך כלכלי. ראיתי כי טוב ונשארתי. לא הלכתי לאף אירוע, התביישתי.

גם לא הגבתי כל כך בפוסטים, רק אם ממש בערו בי (לדוגמה, מישהו כתב שהמזונות הולכים לבזבוזי האם ולא לצורכי הילדים - גמרתי אותו), וכשכתב לי מנהל הקבוצה באיזה ערב שיש מסיבת סילבסטר והוא ממש רוצה שאגיע, חשבתי כמה פעמים על כך, הקלדתי תשובה ומחקתי, ושוב הקלדתי ומחקתי - הרי זה מוצ"ש, בשבתות אני עם גפן וזה מאוד אינטנסיבי, אנחנו מטיילות, אני מבשלת, מקלחת, מרדימה, איך אחזיק את עצמי מאופרת, יפה, רעננה, עד חצות באמצע מועדון ריקודים גדול? “אני לא שואל אותך", כתב לי, “יחכה לך כרטיס זוגי בקופה".

בשבת נסענו אל הפרדס, קטפנו תפוזים, אכלנו פיצה, האכלנו את הסוסים, ובכל פעם שמישהו עצר אותי וזיהה, גפן טרחה להכריז “אמא שלי! אני גפן!". אני מאוהבת בה. לקראת הערב הייתי עייפה כל כך, גפן שכבה במיטתה, מקבלת עליה את הלילה ואני על הספה, מנסה לא להירדם ומתחבטת בנוגע להזמנה ההיא למסיבה. פתאום צפצוף מהטלפון הסלולרי, התראה כלשהי בפייסבוק. מה עשה מנהל הקבוצה? כמו הרגיש אותי. העלה תמונה שלי! לקבוצה! פומבי לגמרי, וכתב: “מרסל מוסרי מתלבטת אם להגיע היום, מה תכתבו לה?".

כל כך הרבה אנשים כתבו שם, קראו לי להגיע, כתבו שישמחו לפגוש אותי, וכמה שמבינות עניין אפילו שלחו לי הודעה אל הפרטי וכתבו שזה נורא קשה להיות אמא, אבל אסור לי לוותר לעצמי. סגרתי עם בייביסיטר, הלכתי אל חדר הארונות והסתכלתי על השמלות שלי. התיישבתי על המיטה וחשבתי לעצמי למי אציע לבוא איתי, הרי לא אוכל להגיע לבד, זה מביך מדי. כהרגלי בקודש, לא שלחתי הודעה לאף אחד, מהפחד להיות מחויבת לחצות הליל ולמה ש"צריך" לקרות אחרי, בחרתי שמלת נצנצים שחורה, התאפרתי והחלטתי שאני יוצאת לבד.

כמה זמן לא הייתי במועדון. עד כדי כך שנבהלתי מאוד כששמעתי את הדציבלים בכניסה. הלכתי אל הבר, הזמנתי וודקה ואיזה ערבוב במחיר מופקע (60 שקל לכוס!) והסתכלתי על האנשים שרקדו. חייכתי לעצמי כשחשבתי שכל אלו עברו לפחות פעם אחת ברבנות או בבית המשפט למשפחה. עניין אותי לדעת כמה בילו את השבת עם ילדיהם ובאו בכל זאת וכמה נהנו מהשבת החופשית והמשיכו אותה אל המסיבה. הסתכלתי על הזוג שרקד על ידי. הוא אחז במותניה, היא נצמדה אליו ואז התנשקו נשיקה ארוכה וסוערת.

חשבתי אוטומטית על הגירושים שלהם, האם זה היה בטוב או ברע, האם הם אלו שנשבר לבם או שהותירו חורבות ועצב מאחוריהם. איך כתב קהלת, “יוסיף דעת, יוסיף מכאוב". הפסקתי לחשוב והתחלתי לרקוד בעצמי, מנהל הקבוצה הפתיע פתאום: “מוסרי! הגעת", אמר, חיבק אותי ושם בידי שני תלושי משקאות חינמיים. איזה מתוק הוא.

המוזיקה הייתה מצוינת, עכשווית וגם ישנה, טיפקס, משינה, בריטני ספירס. המשקה השני כבר עשה את שלו ורקדתי עם קבוצת בנות שקיבלו אותי אליהן בלי תהיות מיותרות. ראיתי אותו בזווית העין, הוא הסתכל עליי וחייך, גם לו הייתה כוס ביד, שחום, בערך בגובה שלי, לבוש יפה וצמוד לקיר. בעוד שבע דקות חצות, על החיים ועל המוות. התקרבתי אליו, כאילו בדרך אל השירותים. הוא לא חשב הרבה ואחז בזרועי. אישה אחרת הייתה כותבת פוסט שיימינג על הטרדה, אני אהבתי את זה (אינדיבידואלי). “מה צריך לעשות כדי שתכתבי עליי סיפור?", שאל.

“סיפור ששווה שייכתב?", עניתי.  “צודקת, לא בטוח". הרפה מידי, הלכתי אל השירותים, כשיצאתי הוא עדיין עמד שם.“את רואה את זו?", הצביע על הזוג שראיתי בהתחלה, הם כבר קיבלו שרשראות זוהרות וצחקו ביחד. “היא הפרק ב' שלי ואני שלה". הבנתי שנשיקה לא תהיה, האיש מאוהב. אבל סיפור? אולי כן. “נו?", שאלתי, “אז למה היא איתו? אתה נראה יותר טוב". הוא צחק. “אנחנו פרודים כבר חודש, היא עושה לי דווקא".

מרסל מהשכונה יצאה, רציתי לעזור לו, לעשות לה דווקא חזרה, ודווקא משום העובדה שאת הדווקא הזה אני מכירה כל כך טוב מהשנה האחרונה. את מוכתמת במטרנה, לילות בקיעת שיניים בלי שינה, בדידות נוראית, בעוד הצד האחר מבלה בלי סוף ומעלה אלף תמונות מהארץ ומהעולם. רציתי לנקום את נקמתי דרכו, והאלכוהול לא תרם לזה.

“אתה אוהב אותה?", שאלתי. “לא, אני נפרדתי ממנה", אמר. הסתכלתי עליו בהאשמה, אז מה הוא רוצה בעצם? למה הם תמיד נזכרים מאוחר? “היא רוצה עוד ילדים ואני לא", פרש בפניי את סיפורו. “אפשר להזמין אותך למשקה?", שאל, הלכנו אל הבר, הוא שילם על שנינו ופתקי החינם עדיין היו לי ביד, דפקתי את המערכת במסיבה הזו. דקה לחצות, הדי־ג'יי מעלה כמה זוגות על הבר ואומר שהזוג שיתנשק במשך הזמן הרב ביותר יקבל כל הערב את השתייה חינם. חשבתי על זה שאם הייתי משתתפת בעניין, עד שהייתי מצליחה לעלות על הבר, השנה הייתה 2065 והדי־ג'יי היה מת מזקנה. אנחנו שותים ומדברים, אני נותנת לו עצות שנתנה לי הפסיכולוגית שלי, והוא עושה עצמו מקשיב ולא מפסיק להביט בהם, הוא לא נראה לי מפוקס, אז לא עזבתי אותו.

חצות. שנה חדשה. קונפטי. והברמן זורק מפיות. כולם מתנשקים ואני מחייכת, איזו שנה קשה זו הייתה, יא ריבון העולמים, תעשה שזו שתבוא תהיה טובה, בבקשה ממך, בבקשה, בבקשה, בבקשה! אני לוגמת, עוצמת את העיניים, מקשיבה למוזיקה וכיף לי. כשאני פוקחת אותן, הבחור כבר לא לידי, הוא רץ לכיוון השירותים והכוס נשמטת מידו, אני הולכת אחריו, הוא אפילו לא מספיק להיכנס אל השירותים ומקיא הכל על הרצפה. שיט, איך תמיד אני נקלעת לסיטואציות האלו, עד שהיה לי רגע מכונן עם עצמי.

אני מדדה על עקביי אל השירותים, מרטיבה נייר טואלט ומביאה עוד אחד יבש ומבקשת ממישהי שעברה על ידי להביא מים. “אני תכף אשלם לך", אני אומרת לה. “נראה לך? אני הולכת להביא לך", השיבה. אחוות נשים, אנחנו טובות בעתות מצוקה. אני מנקה לו את הפנים, נושמת רק מהפה כדי לא לעורר לעצמי רפלקסים ומושיבה אותו על כיסא. “הכל בסדר, תכף יביאו לך מים".

“איזה בושות, סליחה, סליחה", הוא אומר לי. “מספיק, כולנו עברנו את זה", אני מנסה לנחם. הבחורה מביאה מים, מאחוריה עומדת עוד בחורה, “הפרודה" שלו. “איזה בלגניסט אתה, יא אללה", היא אומרת לו ומחייכת, הוא מחייך גם כן, הבחור שאיתה עומד רחוק מאחוריה.
“כמה שתית?", שואלת. “בגללה", הוא מאשים אותי. אין לתאר, חצוף, מפקיר! "אני מכירה אותה", היא צוחקת, “זה לא בגללה, דביל, בוא איתי". הוא מחבק אותה, היא מודה לי ולבחורה שהביאה את המים והם הולכים.

עשר דקות אחר כך אני במונית בדרך הביתה. משוטטת בפייסבוק, ושיר יפה של יחזקאל רחמים פוגש אותי.

“אחת לתקופה מכה בי סופה
עוקרת קרעי ענפים עייפים
ואני בסופה כמו חיה שסופה
מתבונן בנדחי ענפי השפופים
וספגתי סופות ונותרתי אני
ואפילו יותר, בזכות מה שהלך
גם הפחד אבד וגדל אמוני
בעצמי ובאל ובמה שישלח".

אני נותנת לנהג המונית טיפ, גם לבייביסיטר, מכסה את גפן והולכת אל המיטה שלי. ברוכה הבאה, 2023. גלי קצת חמלה כלפי כולנו, קודמתך הייתה קשוחה עד מאוד. 