"את יודעת מה, אני חושב שבעצם אין לי מושג מי אני״, אמרתי למטפלת שלי בשיחה השבועית שלנו.
הסתכלתי על לוח השנה הגדול שניצב בחדר. היינו רגע לפני כניסת השנה החדשה 2023 וחשבתי לעצמי שאת השנה הבאה אקדיש לחיפוש עצמי, אבל אז נזכרתי שכל פעם, לקראת השנה החדשה, אני מבטיח משהו גרנדיוזי שלא קורה. כבר ניצבתי מול לוחות שנה, רגע לפני ביאת שנה חדשה, והבטחתי כל מיני דברים - שאגלה את האני הפנימי שלי, שאקשיב לעצמי באמת, שאתחבר לאני הפנימי האמיתי שלי. אבל לא באמת עשיתי את זה.
״אני חושב שתמיד איכשהו ניסיתי להתאים את עצמי לסביבה ולמה שהיה נדמה לי שרוצים שאהיה ואף פעם לא חשבתי מה אני באמת רוצה ומי אני באמת״, המשכתי לומר וחשבתי לעצמי שעכשיו אני צריך להתכונן לשאלה המתבקשת: ״ומניין אתה חושב שזה מגיע?״.
מניין זה מגיע? אני מניח שזה נעוץ בהשתלשלות העניינים האוטוביוגרפית הכאוטית שלי. בצורה המזורזת ביותר, בניסוח המקוצר והפשטני ביותר, הרי לכם השתלשלות עניינים מהירה: בחודש מרץ של 1983 נולדתי לזוג הורים "מפוזרים" בלשון המעטה. למעשה, נולדתי לזוג הורים אשר נזקקו לעזרה ולתמיכה הרבה יותר ממני בתור תינוק רך ויונק. אמי סבלה מדיכאון שלאחר לידה, ואבי סבל מהתמכרות קשה לסמים וכימיקלים שונים. גרנו שלושתנו בבית משותף שבקלות אפשר לומר עליו שהיה נראה כמו איזה אגף מיון, מחלקת טיפול נמרץ, למשפחות אבודות.
באחד מספריו של אבי נמצא שיר שכתב עליי. שתי השורות הראשונות בשיר הולכות כך: "ליאור דיין הלך לים ולא מצא שם אף־אחד, כי אף־אחד לא ישב אצלו בין האוזניים". שתי שורות שבמעט שלהן מסבירות הכל.
לאחר שלוש שנים, אחרי שהוריי הבחינו בכך שההורות שלהם היא כישלון רציני והעתיד שלהם ושלי מוטל בספק רב, הם החליטו להציל את חיי מחיכוך יתר עם צרות חייהם, ואני נשלחתי לחיק השפיות אצל משפחה אומנת־מאמצת במושב בדרום. משפחה שגידלה אותי לבגרות באופן המוצלח ביותר שיכולתי לקבל.
קיומם של הוריי "הנוספים" מעולם לא הוסתר ממני. להפך, את אמי - שבינתיים ערקה לניו יורק, שם ביקשה למצוא נחת לועזית - ראיתי בכל חופשת בית ספר. בחופש הגדול ובחופשת פסח טסתי אליה אל מעבר לאטלנטי, ובשאר החופשות היא ביצעה לכבודי עלייה זמנית ארצה. ואת אבי - שבינתיים המשיך להתחתן ולהקים מהומות, שתי פעולות שכנראה מרגיעות אותו - ראיתי אחת לשבועיים, כשהוא הגיע לביקור תורשתי, אצלי במושב.
לסיכום השתלשלות העניינים המזורזת: גדלתי כסינדרום שנקרא "מרובה־הורים". "רב־משפחה". משהו שגורר אחריו מהסביבה כלפיך, לאורך כל ילדותך, תגובות סימפטיות ומלאות ברחמים שמוסווים בהומור נוסח: "תראה איזה כיף לך, תראה כמה אמהות ואבות יש לך. הלוואי עלינו".
אבל הערות הביניים לא עזרו כל כך, בתוכי תמיד ידעתי שמרוב אופציות אני לנצח נשאר לבד ושהטרגדיה הגדולה של חיי היא שלאחר שנמסרתי לאימוץ בגיל 3 התקבעה אצלי המחשבה הכרונית ששום מקום ושום אדם איננו קבוע ותמיד יכולים למסור אותי לאנשהו. לכן כדאי מאוד שאתאים את עצמי לסביבה וככה סיכויי להישאר במקום ולהיות אהוב, יגדלו.
במונחים של ערב התרמה, הייתי אומר שהפרידה היא המאפיין העיקרי של חיי. נניח שהיו מבקשים ממני לתמצת את עצמי (באופן פשטני, עקרוני) במודעת היכרות אז: "בן 39, טראומטי ובלונדיני, מחפש בת זוג ספקנית ופסימית למטרות פרידה".
ב־1970 הוציא ג'ון לנון את השיר המופלא "אמא". שתי השורות הראשונות בשיר, בתרגום חופשי ביותר, מתפזמות כך: "אמא לך היה אותי, אבל לי מעולם לא היה אותך".
גם לנון גדל בבית מאמץ למדי (אצל דודתו), וגם הוא סחב על גבו תסביך הורים מורכב, שכולל בתוכו הרבה "הזנחה", "נטישה" ושאר שותפותיהן לעסקי החרדה.
שתי השורות האלו בשיר ממצות ומסכמות היטב כל ילד שהלך לאיבוד ולעולם ימשיך לחפש את הדרך הביתה ולא ימצא. לילדים האבודים, כמוני, "הבית" הוא מקום שלעולם לא יגיעו אליו ודמות האם תהיה לנצח דמות מסתורית, נעלמת, בלתי ניתנת להשגה. הכי קרוב שתוכל להגיע אליו זו השלמה עם הטראומה ועם הנסיבות ואם אפשרי - כי לא לכל הילדים הנטושים מתאפשר - להשלים עם ההיא שעונה לשם ״אמא״.
זה לא היה פשוט בכלל ולקח שנתיים וחצי של טיפול אינטנסיבי שכלל הוצאת כעסים בצורה ישירה וממוקדת בקליניקה עם קופסה ענקית של ניירות טישו. זה כלל הרבה ניתוחים של המציאות ומסע פסיכולוגי - על סף הפסיכואנליטי - ביחד עם אמי, שעמדה באומץ בכל מה שהיה לי להגיד לה.
בקיצור, על פי זיגמונד פרויד, הנני מוטציה פסיכיאטרית. מקרה מעורר תהיות. חפץ חשוד בקניון המסחרי של הפסיכואנליזה. אחד כזה שהחליף באופן משונה למדי את הכעס, האיבה והמרירות בהשלמה, הבנה ואהבה. הרבה אהבה.
היום אני יכול לומר בלי לעצור או להסס לשנייה, שנכון, אכן אמי ברחה, נטשה, נמלטה, זנחה, עזבה, הפקירה, ויתרה וכל שאר הפעלים הנוראים בלשון עבר (עבר, אני מדגיש), ומיד אחר כך לומר שהעיקר הוא שהיא תהיה מאושרת (מה שהיא עכשיו בזכות בעלה המופלא, שהוא אדם נדיר למדי ביכולות ההכלה וההבנה שלו), ושאני אוהב אותה ללא הפסקה, בכל מקרה, על הכל, עם הכל, אחרי הכל ובזכות הכל. ואני חושב שבשנת 2023 אמשיך לאהוב אותה, ואולי זו גם הבנה קטנה באשר לשאלה הגדולה ״מי אני?״. מי אני? מישהו שהצליח לסלוח לאמו ולזנק מעל משוכת הטראומה. ואולי זו גם משימה פרקטית לשנת 2023, להמשיך לאהוב אותה. את זה אני יכול לעשות בקלות ואפילו להוסיף על הדרך גם את שנת 2024 ו־2025. עליי.