לפני כמה שבועות, לקראת נסיעה לחו"ל, השתעשעתי ברעיון קטן: לזנוח את הטלפון ולצלם תמונות במצלמה רגילה. הרעיון תפס תאוצה במוחי עוד יותר כשהחלטתי שאני אפילו לא מחפשת מצלמה דיגיטלית, עם אין ספור תמונות ואין ספור אפשרויות, אלא מצלמה חד־פעמית עם פילם של 24־36 תמונות מקסימום.
כזו שתאלץ אותי לחשוב פעמיים לפני כל צילום תמונה, תמקד אותי באתר או ברגע החשוב שאני רוצה לזכור, ובעיקר תהיה שם לצדי כדי לשמור על הזיכרונות. שלא תהיה זו שמטיילת במקומי ובעיקר שאני לא אהיה מאחוריה, רואה את הטיול מבעד למסך. נכנסתי לחנות צילום. למוכר היה מבט נבוך.
“אה, את מתכוונת לפילים", הוא אמר, ואני עניתי שלדעתי זה "פילם", אבל אני לא רוצה להיות הנודניקית בסיפור הזה. “200 שקל", הוא זרק לי מחיר מופרך על מצלמה חד־פעמית עם אפשרות לצילום 24 תמונות, של אחת החברות שפעם הייתה מאוד מוכרת בשוק והיום, בעידן הדיגיטלי, היא מנסה לשרוד. הוא ראה ששתקתי והציע מצלמה מדגם אחר של חברה מתחרה, גם היא הייתה בשנות ה־90 אחת מענקיות הצילום העולמיות. מחירה היה כמה עשרות שקלים פחות מההצעה הראשונה ועדיין, יקר לנוכח מוצר שפעם עבור סליל אחד שלו לא הייתי צריכה לחסוך דמי כיס.
ויתרתי על התענוג, שנראה לי מופרך ואפילו קצת מסוכן לנוכח המחשבה שאולי יקרה לי מה שקרה לי פעם, במפגש מעריצים של להקת נוער שוליים בגיל 14. אז כל התמונות שצילמתי במצלמת הפוקט, עם חברי הלהקה, נשרפו כי נפתחה לי הקופסה מאחור בטעות. זו אירופה ולא הייתי בה מאז הקורונה, ואף שאני מתאפקת לא להעלות כמעט שום דבר אישי לרשתות החברתיות לאחרונה, ידעתי שאני חייבת תמונה תיירותית קלאסית של רחובות אירופיים בחורף.
בפועל, כשנסעתי, הצלחתי להשאיר רוב היום את מכשיר הטלפון עמוק בכיס של התיק, שמיועד להגן על חפצים יקרים מפני כייסים, מה שהוביל לכך שכמעט בלי לשים לב עברתי גמילה, שנמשכה גם שבועות לאחר ששבתי לארץ. הנה לדוגמה, בשבוע שעבר הייתי בהופעה שחיכיתי לה המון זמן. עמדתי בשורה הראשונה ולא הוצאתי את המכשיר כדי לצלם אפילו פעם אחת. אם לא היו מתייגים אותי בסטורי, סביר שאיש ממי שאינם נמנים עם המעגל הקרוב שלי לא היה יודע שהייתי שם.
אני כבר שלושה שבועות אוכלת במסעדות בלי לתייג מנות, והעולם שותק. מבלה עם חברים, וחברים אחרים לא יודעים על כך. כן, לפעמים אני ממש רוצה לצלם, לא כדי לשתף בזה את העולם אלא כדי להתרפק בעוד כמה שנים על הזיכרון. ואז זה הכה בי. כמה נחמדה היא חדוות האלמוניות. ובעצם, למה צריך לשתף מיליון אנשים זרים בחיים שלנו? הכי מצחיק שהמשפט הזה בא דווקא ממני, מי שרצתה להתפרסם בגיל 8, הלכה להיות שחקנית בגיל 18, זייפה מייל לעוזרת של אבי נשר בגיל 20 והתחזתה לסוכנת שחקנים רק כדי להשיג אודישן לסרט (אבי היקר, לא יפה שלא הזמנת אותי אחרי כל המאמץ הזה), ובסוף בחרה בקריירה פרונטלית מסוג אחר.
זו חוכמה גדולה לבקש היום קצת אלמוניות ברשת, כשכל מה שרצית להיות כשהיית ילדה זה להיות מפורסמת. זאת אומרת, שמישהו יקשיב לך, יסתכל עלייך, יגיד לך כמה את מוצלחת, או איך אומרים היום? מהממת.
קצת נמאס לי מהמהממות הזאת, אני מודה. אם אין לי משהו יצירתי לקדם או המלצה חמה שממש מתחשק לי לשתף, אני מוותרת מראש. אולי פעם זה היה נדיר ומיוחד להיות מפורסם, אבל כיום, כשכולם זוכים ל־15 דקות התהילה שלהם ברשת, זה נהיה מתיש ברמה הגלובלית.
לא מזמן אמרתי לידיד שלי שהייתי בכמה מקומות שהמליץ לי עליהם בירושלים. “לא ראיתי שהלכת", הוא מיד ענה לי, בסוג של נזיפה על כך שלא דיווחתי על זה לעולם.
“תחליפי כבר טלפון, זו העבודה שלך", נוזפת בי חברה טובה שלא מבינה איך אני עדיין מסתובבת עם אייפון שיש לו רק עדשה אחת במצלמה ולא שלוש. אז נכון, זה יוצא מטושטש, ואולי אני באמת צריכה להשתדרג, אבל התכנון הוא לעבור למצלמה רגילה שלא מקפיצה לך את כל החיים עצמם והפוסט־טראומה שהם מביאים איתם, ברגע שאת מוציאה אותה מהתיק. סתם מצלמה כזו עם פילם או אפילו כרטיס זיכרון פשוט. ריקה מפושים, התראות, הודעות וואטסאפ, איפה את? 200 הודעות שלא נקראו, שלוש שיחות שלא נענו - וכל זה רק כדי לתעד זיכרון בעשרות טייקים, שיהיו שם ביום הזה שאולי פתאום נשכח בו הכל.