הקמת הממשלה הנוכחית היא נקמתם של שבטי ישראל הדחויים בדיקטטורה של החברה הדמוקרטית אוהבת הערבים, הצפונבונית והשמאלנית. או בקיצור הגזע הלבן, הליברלי והחילוני. בסיוע מדינות המערב הליברליות, מתנהלת בישראל מתקפה תרבותית וחוקתית על ערכי היהדות. לטענת הדחויים, היא מחלחלת אל אורחות החיים ומאיימת על הזהות היהודית.
מדובר בתירוץ. המניע האמיתי הוא נקמת השילשים והריבעים את עלבון הוריהם הדחויים. כל נציגי הקואליציה הנוכחית הם נציגי אותה הצלפת עלבון שחוו הוריהם מצדו של דור המייסדים החילוני של העליות הראשונות – החלוצים שהשליכו את מסורת הגטו של אבותיהם כדי להקריב עצמם למלחמה על החיים ועל האדמה. הם נשענו על יסודות אידיאולוגיים מוצקים של סוציאליזם בואכה קומוניזם וציונות אכזרית שמשמעה הקמת העם והמדינה בכל מחיר.
הציפייה (המופרכת) שלהם הייתה שהעלייה המזרחית תאמץ את אורח החיים, תאכל מרורים כפי שהם אכלו, ובעיקר תסתום. הדור הוותיק, אירופי וארצישראלי, היה מורגל בהקרבה וציפה מהם ליישר קו. אלא שהדרישה לוותר על נכסי זהות מהרגע להרגע הייתה בלתי אפשרית, גם אם הייתה הכרחית עקב מצוקת הרגע. היא הייתה הרבה מעבר ליכולת הנפשית, המנטלית, החינוכית והכלכלית של עדות המזרח, והתוצאה הייתה סוג של השפלת דור האבות.
הדרך להתגונן מצדם של העולים החדשים הייתה להפגין נאמנות מוחלטת למנהיג, והם אכן היו נתיניו הנאמנים ביותר של בן־גוריון וקניינה האלקטורלי של מפא"י. כאשר הדור החילוני ובניו החלו להתברגן (לא ממש), עדיין נשארו עדות המזרח מאחור, ואת עלבונם הורישו לבניהם ובני בניהם בואכה מנחם בגין, שפרט על מצוקתם וקנה את נאמנותם כל הדרך אל הקלפי. שום דבר, אגב, לא השתנה מאז עלות בגין הראשון ועד עלות נתניהו השישי, בייחוד לא צריבת העלבון הרב־דורית.
כן־כן, מדובר בפשטנות. בחיים עצמם השתלבו דורות של עדות המזרח באורח טבעי במרקם החברתי, ועכשיו לך תסביר את תהומות הקרביים הנעלמים משם עלתה צהלת מנצחי הבחירות שלוותה בפרץ חקיקה בהול והטלת מסי נקמה שיבטיחו את דיכויו של השמאל הליברלי.
המזרחים לא לבד כמובן. האגף הדתי־ציוני־אשכנזי היה סרח עודף של הקמת המדינה וביסוסה לעומת המאמץ ההתיישבותי והלחימה של השמאל החילוני. דור הבנים הראשון והשני ספג את עלבון נמיכות הרוח של אבותיו המפד"לניקים, מבורג האב עד זרח ורהפטיג, כולל בניהם, שהיו הדוסים של אותם ימים. הדרך שלהם להשתלב הייתה לשתף פעולה ולחקות את השמאל החילוני־לוחמני באמצעות תנועת בני עקיבא.
במהלך שנות ה־50 וה־60 בואכה מלחמת ששת הימים זו הייתה הדרך הנכונה, אלא שהגל המשיחי שגאה בעקבות המלחמה שטף את המאמץ הזה. כישלונו לכאורה של השמאל הלוחמני במלחמת יום הכיפורים גרם לאתחלתא דגאולה להיות סוף הדרך של צעירי המפד"ל שהפכו לגוש אמונים, ובעידוד רבניהם הפכו את ההתנחלויות לחזות הכל.
ועדיין, צריבת הפגיעה בדור ההורים הראשון כספיחים זניחים במורשת הציונית רמצה בקרביים האישיים והקולקטיביים של הדור השני והשלישי. הם מיצבו עצמם כלוחמי הכיפה הסרוגה בשטחים הכבושים, חלחלו למערכות השלטוניות, ובשנים האחרונות נטלו הסמוטריצ'ים והבן גבירים את ההובלה. שניהם ג'ובניקים שרצים לפני המחנה ואנטי־מודל של דורות לוחמים חובשי כיפה. בניגוד לדור המתנחלים הראשון שהשמין ופרש לשנ"צ, אצל אלה העלבון בוער כאילו רק אתמול כינו אותם פרחחים בני פרחחים והתנכרו לאבותיהם.
לחבורות הנעלבים הצטרפו באורח טבעי החרדים, שחוו לדורותיהם את צלקות הבוז החילוני לתזכורת הגטו. לצעירים שבהם, שחשו במשב החילוני המזלזל באבותיהם ובזהותם, יש מטען עלבון משלהם. הדרך שלהם לתיקון היא פרקטית, ואין כמו נקמה שמחסרת מהכיס החילוני אל הכיס החרדי, פלוס עקיצות עקרב בסגנון גפני ובולמוס בסגנון גולדקנופף.
תרבות מערבית
בשפיץ הדחויים ניצב הנעלב הבכיר והסדרתי כדרך חיים, בנימין נתניהו. גם הוא נושא עלבון אב דחוי חברתית, אקדמית ופוליטית. בצה"ל השתלב נתניהו ביחידתו (פזצט"א כדרך חיים מיישרת הדורים מנטליים) ופחות בחבורת הקיבוצניקים של היחידה.
כשהשתחרר, חיפש זהות והצלחה בארה"ב. ניסה להפוך אמריקאי, כולל כעכוע גרוני והחלפת שם. נפילת אחיו במבצע אנטבה חיברה את אבלו האישי למעגל האבל הלאומי. הוא הקים את מכון יונתן לחקר הטרור ורכב על הקונצנזוס, אלא שצרבת וצלקת עלבון האב הדחוי לא נעלמו, וכמו שזה מצטייר, הוא בהחלט מעביר את מורשת העלבון לבנו הבכור.
מאז ועד היום מריץ נתניהו קמפיין הסתה והבטחת נקמה תוך פריטה על מסורת העלבון של עדות המזרח, הליכוד, ש"ס ושאר קהילות הנעלבים בע"מ, כולל חרדים וציונים משיחיים. כולם שם המתינו בסבלנות עד שהדמוגרפיה, הדמגוגיה והדביליות של השמאל הבועתי (מרב מיכאלי דוגמית קלאסית) יבשילו בקלפי להכרעה חדה – ויאללה, מחזירים עטרה ליושנה בהרי האטלס במרוקו, בעיירות הגטו במזרח אירופה ובימי כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון.
בניגוד לעלבון היומיומי הצרוב שאותו ניתן להפיל על הגזע הלבן, מי שבאמת אשם בהתהוותו הוא "העולם", או אם לדייק, זוהי אשמתו של בורא עולם. הקדוש ברוך הוא לא הקפיד על צפיפות פיגמנטים שווה לכל אדם וחוה וחיסר דווקא את הגזע הקווקזי. מכאן ואילך נבנה במאות האחרונות עולם שלם של דימויים, בהם מודל החיקוי הכללי הוא בהיר עור עם נטייה לעיניים כחולות, מדעים וכלי לחימה מדויקים יותר.
מילא רעיונות חברתיים מתקדמים, אבל הגל הזה לווה בשינוי מעמדה של הדת וכוהניה כיודעי וקובעי כל. המודל הזה אומץ בישראל על ידי הגזע הלבן המקומי שהגיע למזה"ת אחרי מאות שנות אונס קווקזי, כמו מאות שנות ערבוב פיגמנטים של חלקי העם המזרחי עם שכניו. וזו ממש לא אשמת השמאל הליברלי שהתרבות המערבית הזריקה לעורקי החברה בישראל את תדמית המודל הלבן באמצעות עולם הבידור והפרסום. רק בשנים האחרונות – עקב דרישות השוק, ההיגיון והצדק האנושי – הפך מודל החיקוי הראוי להיות מורכב וססגוני יותר.
ברגע שבו השמאל הליברלי יידחק מתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, הוא יחבור למקבילים לו בעולם המערבי. פערי השפה והמנטליות בין מדינות השמאל הליברלי בעולם החדש קטנים יותר מן הפערים המנטליים בין השמאל בישראל ובין החרדים, המתנחלים והליכודניקים.
מה שייוותר הוא הפער המקומם שבמסגרתו מפלגות הקואליציה אינן יכולות לשרוד ללא העורף של האגף הליברלי, בעוד הליברלים מסוגלים להסתדר יפה מאוד בלעדיהם. הדרך היחידה של הממשלה לא לאבד את היכולות של האגף הליברלי היא לכפות עליו שותפות באמצעות משטור היחסים ביניהם. וולקאם טו איזראל 2023.