הדון האחרון | הטור של רון מיברג

כשג'יימס גנדולפיני מת ב־2013, עמדתי במטבח ולא הבנתי מדוע נעמי, שדיברה בטלפון, הצביעה בהתרגשות על הטלוויזיה הקטנה מעל הכיור. תגובתי הראשונה אחרי קריאת הכיתוב הזוחל בתחתית המסך של CNN, הייתה תחושת הקלה. אכן מישהו ראוי, משמעותי וחלק מהתרבות שלי מת, אבל לא היה מדובר במנהיג דמוקרטי נערץ או במוות שעלול לשנות את מהלך ההיסטוריה. גם לא חבר קרוב; אין לי חברים שדבר מותם מוזכר ב־CNN. אחר כך התעטפתי בשמיכת אובדן קיצית; בסופו של דבר, כולם מתים בחדר השינה שלנו.

הייתי כנראה העיתונאי הישראלי הראשון שכתב על "הסופרנוס" טרם עלייתה לשידור בהוט בשנת 2000. קראתי בעיתונות האמריקאית דברי שבח מהללים על הסדרה בהיקף ובתרועה חסרת תקדים, אבל מילים הן רק מילים, שעה שהצפייה בסדרה הותירה אותי כמו קרפיון על שיש אחרי שאם הבית חבטה בראשו בצינור 2 צול. רגע לפני הגפילטע פיש, היה ברור לי שראיתי טלוויזיה חדשה שלא הייתה כמותה קודם לכן. הטלוויזיה מצאה את קולה וחזותה ב־1999 ואיימה להתבגר איתנו ולתת לנו קצת ממה שהגיע לנו. כמעט רבע מאה לאחר מכן ניתן לקבוע שזה היה חד־פעמי, נדיר, חמקמק ולא נראה שוב.

לא הייתה טלוויזיה כזאת לפני "הסופרנוס". גם לא אחריה. אבל יוצרים מוכשרים רבים עברו דרך הפרצה הגדולה שהשאיר גופו של גנדולפיני בגדר. היא עדיין סדרת הטלוויזיה הגדולה של כל הזמנים. היו ימים שהתווכחתי עם הקביעה הזאת; חשבתי ש"הסופרנוס" ניצבה יחד עם "דדווד" ו"הסמויה" על שלוש הקוביות של המקומות הראשונים במרוץ. כולן סדרות מרעישות ששברו את כל החוקים, דחפו את המעטפת, הפכו את הצפייה בטלוויזיה לחוויה שגם מבוגרים יכולים לקחת בה חלק וגנבו את הבכורה והיצירתיות מהקולנוע והשאירו אותו מדמם מזומנים וצופים. עם חלוף השנים וצפיות חוזרות ונשנות, שיניתי את דעתי. גדולתה של "הסופרנוס" היא שכל פעם שאתה צופה בה אתה מגלה משהו חדש שהחמצת בצפייה קודמת.

לא תכריחו אותי לצפות שוב ב"הלוטוס הלבן" עם אקדח לרקה. פעם אחת הספיקה לי. בתום עידן יוקרתי, פורץ דרך ומכונן ולמרות המסכים הגדולים, שבה הטלוויזיה להיות קטנה וקטנונית. הדיון המתלהם שהתפתח סביב "הלוטוס הלבן" בבואה לסיציליה, הפיל עליי תוגה גדולה. הוא היה מופרך, מאומץ והתלהב מסדרות מניירות ורפליקות של אמריקאים שהפכו עבדים לעושרם ומתייחסים בבוז צורב למקומיים המשרתים אותם; כאילו היו ניתוח תרבותי ופילוסופי עמוק של המודרניות. אלה ימים שיותר מדי מילים מתאמצות לתאר פחות מדי תוכן ומהות ראויים. הטלוויזיה האמריקאית מחוברת למכונת הנשמה, מדממת כסף ונצרכת בבולמוס מאכזב של סטרימינג.

גנדולפיני היה תקוותם של כל הגברים המגודלים, המכריסים והמקריחים, עם פגם דיבור כובש לב ומזג הפכפך של קוברה. הוא היה ההוכחה שלה היינו זקוקים שזה בסדר להיות גבר מוכה, מדוכדך, מתוחזק בפרוזאק, ללא עתיד ברור ועם המוות מחכה מעבר לפינה. "הגוף שלי ספג טראומה והוא כנראה לעולם לא יחלים ממנה", אמר טוני לכרמלה, שעה שניסו לנפוש במהלך סופשבוע שליו בבית ליד האגם של אחותו ג'ניס ובובי בקאלה. השיער המעט שהיה על ראשו לפני שמונה שנים, הקליש ונעלם, והמתנה מכרמלה ליום הולדתו הייתה סט של מחבטי גולף.
פילגשיו, הגומאר שלו, נוצקו באותה תבנית קטנה ומוצקה עם יכולת אקרובטית, אישיות פסיכוטית תלותית וטמפרמנט של ניטרוגליצרין ביום חמסין. לא היה בטוני גרם אחד של צניעות כאשר הסביר לד"ר מלפי כי נגזר עליו לגרש נשים במקל. הגבר שהיה לו הכל קיבל מציצה ליום הולדתו ה־47. "מזל טוב", אומרת לו כרמלה כשהיא עולה מתחת לשמיכה.

יש מקומות שאינך רוצה לחטוף בהם התקף לב. יש מקרים שדום הלב הראשון הוא גם האחרון. בגיל 51 היה ג'יימס גנדולפיני נער הפוסטר של חיים על הקצה. הוא אכל כמו החזיר שהיה תלוי מעל "סאטראיילה", האטליז של הגומבאס בניו ג'רזי; הוא שתה ללא גבולות; עישן סיגרים ועבר תקופה של שימוש אינטנסיבי בסמים ובתרופות מרשם נרקוטיות; גם כאשר היה הנוכחות הבולטת ביותר בטלוויזיה האמריקאית, קיבל גנדולפיני הנחה מהתקשורת. הרגלי הצריכה הפרמקולוגיים שלו נרמזו ולא נותחו בהרחבה. לפעמים צריך להישאר בחיים כדי לספר על נטילת 55 וייקודין ביום צילומים, כמו מת'יו פרי. התמכרות של ניצולים היא סיפור טוב. את המתים הורגים.

תהילה באה עם תג מחיר כבד, וגנדולפיני שילם עליו בקיום בולמוסי שהפך את עורקיו למנהרת מכרה אחרי התמוטטות. מהנתיחה לאחר המוות ברומא, נמסר שמשקלו במותו היה כ־160 קילו. גברים מעטים שורדים את מצב הצבירה הזה כדי למות בשיבה טובה. מתפריט הארוחה האחרונה שלו, ברור שאם זה לא היה קורה באיטליה זה היה קורה ב"פיטר לוגר" בברוקלין. בניגוד לראשי משפחות פשע אחרות, טוני היה קוטר פתולוגי. יורה ובוכה. למייקל קורליאונה היה לב מאבן. טוני סופרנו היה פקעת נוירוטית.

יש שחקנים שתפקיד אחד מגדיר אותם. לרוב הוא כובל אותם לסטריאוטיפ שאינו מניח להם לפרוץ וגוזר עליהם קריירה ששיאה תמיד מאחוריה. זה לא היה כך במקרה של גנדולפיני. גם אם לא הדהדה בתודעה הציבורית, היו לו חיים אחרי "הסופרנוס". HBO של אחרי "הסופרנוס" דמתה לטרמינל שנוסעיו נטשו אותו. למרות איכותה, רף האלימות והמין בה והעובדה שגיבוריה ניבלו את פיהם יותר מ"הסופרנוס", לא הצליחה "דדווד" למצוא נתיבות אל לב הצופים. היה לה הכל חוץ מגנדולפיני.

אייאן מקשיין נתן את תפקיד חייו כאל סווירנג'ן, אבל הסדרה נפרדה אחרי שלוש עונות. "ג'ון מסינסנטי" בקושי הוציאה עונה. “Luck" עם דסטין הופמן ננעלה בחבטה אחרי ששלושה סוסים מתו בסדרה שעניינה היה מרוצי סוסים. “Treme" הנפלאה על ניו אורלינס של אחרי קתרינה הייתה אתר עלייה לרגל ליודעי דבר בלבד, ו"אימפריית הפשע" עם סטיב בושמי בנעלי גנדולפיני נראית כגרסה אנורקטית של "הסופרנוס".

לפני מותו היה גנדולפיני בדרך חזרה הביתה. הוא היה המפיק של הסדרה "Criminal Justice" ב־HBO והשתתף בפיילוט כדי להקנות לו משקל סגולי, כמו "Big Dead Place" המתרחשת באנטרקטיקה שגנדולפיני אמור היה להופיע גם בה. את חלום חייו לגלם את ארנסט המינגוויי, נאלץ גנדולפיני לגנוז בשל כל הסיבות הנכונות ונסוג לעמדת המפיק של סרט הטלוויזיה "המינגוויי וגלהורן" עם קלייב אוון וניקול קידמן, שהיה אחד מסרטי הטלוויזיה הטובים של זמנו. "Not Fade Away", הסרט שבו חברו דיוויד צ'ייס וגנדולפיני כדי להתרפק על מורשת הרוק'נרול שהייתה לו נוכחות כה מסיבית וחשובה ב"הסופרנוס", היה חיוך מונה ליזה למיטיבי לכת.

שני מעריצי ספרינגסטין הללו, שפרקים של "הסופרנוס" נראו לעתים כהמחזה של שיריו הגדולים, עשו סרט מתוק על שאיפות נעורים מוזיקליות, וגנדולפיני שיחק בו את אביו של זמר הלהקה. במשך שמונה שנים, מ־1 בינואר 1999, להטטה "הסופרנוס" מחוץ לקופסה ופרצה את הגבולות המעיקים של הטלוויזיה. הסדרה הייתה מעשה כשפים מסויט שבו נאבקו רעים ורעים יותר לחיים ולמוות בדמיונו הפורה של איש אחד, דיוויד צ'ייס. היה לה רישיון שמעולם לא היה לסדרת טלוויזיה לפניה.

מותר היה לטוני לפוצץ ברובה ציד את ראשו של סטיב בושמי. מותר היה לו לכרות את ראשו של ג'ו פנטוליאנו ולפרק אותו כמו חזיר כדי שניתן יהיה לפזר אותו בשקיות זבל. מותר היה לו להצית את "וזוביו" של ארטי בוקו. הוא הסניף קוקאין, סבא אלכוהול ואכל פיוטי. במהלך 86 פרקי הסדרה קיבל טוני שירותים אוראליים יותר מיו הפנר.

ב"הסופרנוס" מותר היה לילד מורד לחרבן במקלחת ציבורית, ואנתוני ג'וניור שבר אוויר בנוכחות אחותו והכריז שהפגישה הסתיימה. קרובי משפחה חוסלו כמו זבובים. רשויות שוחדו. שוטרים נרצחו. גזענות פרחה באין מפריע. אחרי כל אלה יכול היה טוני להתבכיין על מר גורלו ולכנות עצמו "ליצן עצוב". ארוחה במסעדה הודית הקדישה פרק שלם להקאות, שלשולים, נפיחות רועמות ולילה של סיוטים ורחמים עצמיים. ספק אם היה פושע כה מתועב ונאהב בתולדות הטלוויזיה. כל כך יותר אנושי מפוזת הדג הקר של מייקל קורליאונה. מנדט יצירתי גורף כזה מעולם לא ניתן באף אחד מערוצי הטלוויזיה האמריקאית. מעולם לא עבר שידורה של סדרה נחשונית ולא דופקת חשבון כזאת ללא פעיות המחאה הרגילות של אלה שהכל חוץ מדגני בוקר בחלב ותנוחה מיסיונרית, מרגיזים אותם.

"הסופרנוס" שיווקה את הרעיון שמאפיונרים הם אזרחים כמו כולם, כלומר כמונו. שגם אנחנו יכולים בנסיבות קיצוניות לרצוח, לאנוס, לאמץ חיי פשע, לאבד עקרונות מוסר לטובת השבעת הרעב הגשמי, בכל מחיר וללא חשבון. הריגתו המזעזעת של כריסטופר מולטיסנטי, פצוע ומדמם אחרי תאונת דרכים, הייתה האות למרחץ הדמים שסיים את הסדרה. קרוב המשפחה שהומלך כיורש הפך לג'אנקי ללא שליטה, עצלן כרוני, אקדח לא נצור ונסיך שאינו ראוי למלוכה. טוני הרג אותו כאשר ההזדמנות נקרתה בדרכו. על פי תפיסת עולמו, לא הייתה לו ברירה אחרת. לרוב האיטלקים קראו פולי ופיטי, היה להם אף עקום, תכשיטי זהב וולגריים, חיבוקים מגושמים, נשים פלסטיות, פילגשים, מק־וילות ואוכל שמנוני.

רגעים ושחקנים גדולים אינם נצרבים בתודעה דווקא בסצינות מוגזמות כמו טוני מונטנה עם הר של קוקאין ושפתיים מקציפות. "הסופרנוס" השאירו זיכרונות קטנים אך אפקטיביים: כנפי המלאך הלבנות בצדעיו של פולי גאלטיירי; כריסטופר המסומם מועך למוות את הכלב של אדריאנה; חיסולו של פוסי בונפסיירי ("רק לא בפנים!"); חיוכה השטני של ליוויה סופרנו, האם מהגיהינום, מתחת למסיכת החמצן; הברווזים שעפו צפונה; המרדף בשלג אחרי הרוסי בפרק המיתולוגי "Pine Barrens"; ובעיקר החיבוקים הגדולים שבמהלכם היו הטובים והרעים, החיים והמתים, מתכנסים בחיקו הגדול של טוני; כאשר אני עוצם עיניים וחושב על "הסופרנוס", אני שומע את הד הטפיחות החמות על הגב, פעם אחר פעם, כתופי טם־טם המבשרים על הפסקת אש זמנית.

צ'ייס וגנדולפיני נעלו את הסדרה מכיוון שהפקתם של 86 פרקים טובים היא עבודה מעייפת שגובה מחירים כבדים. גנדולפיני, שלקח אבהות על שחקני הסדרה גם מחוץ למסך, הוביל שביתה איטלקית שהניבה שכר גבוה יותר לכולם ומיליון דולר לפרק לגנדולפיני. בגיל 61 ואחרי קריירה ארוכה בטלוויזיה, ייחל דיוויד צ'ייס לחופשה ארוכה ולנסות את כוחו בקולנוע. גנדולפיני בא מסרטים.

הוא היה קצין בצוללת של ג'ין הקמן ב"Crimson Tide". בריון ב"גט שורטי" עם ג'ון טרבולטה. מנהל כלא צבאי ב"The Last Castle" עם רוברט רדפורד. רוצח שכיר והומו ב"המקסיקני" עם בראד פיט וג'וליה רוברטס. שוב היה קצין אמריקאי ב"In the Loop" הבריטי וראש ה־CIA ליאון פאנטה ב"Zero Dark  Thirty" על חיסול אוסמה בן לאדן. ב"Killing Me Softly", האנדרדוג המצוין עם בראד פיט, היה גנדולפיני רוצח שכיר שמגיע בטיסה למשימת חיסול אך מוותר עליה כי התנאים אינם לרוחו.

יותר מכל סדרת טלוויזיה אחרת בעשור האחרון היה ל"הסופרנוס" חלק חשוב בהעברת כובד המשקל היצירתי מהקולנוע לטלוויזיה. לפני מותה הספיקה פאולין קייל, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורקר", להריע ל"הסופרנוס". וינסנט קנבי המליץ ב"ניו יורק טיימס" להעמיד את "הסופרנוס" ליד "ברלין אלכסנדרפלאץ". נורמן מיילר, הסופר הקשיש, אמר ש"הסופרנוס" היא הדבר הקרוב ביותר ל"הרומן האמריקאי הגדול". הסדרה השאירה אחריה שובל רחב של מוצרי לוואי במרצ'נדייזינג אגרסיבי. כ־50 ספרים: מספר הבישול של ארטי בוקו, דרך ספר האירוח של כרמלה, מאפיונרים על ספת הטיפולים, האוטוביוגרפיה של לוריין בראקו, האמת על ההגירה האיטלקית ושיטות ניהול מתקדמות נוסח "הסופרנוס". בניו ג'רזי נערכים סיורים מאורגנים באתרי הצילומים.

כל מה שהיה אנושי ומכמיר לב בטוני, נבלע בתוך קרנף עיוור מזעם ורחמים עצמיים שיצרים פרימיטיביים משתלטים על אישיותו. על ניסיון ההתאבדות של בנו, הוא אומר שהמטומטם השתמש בחבל ארוך מדי. הנחמדות הצבועה של כרמלה התקלפה כשכבות איפור רבות מדי, ומתחת לציפורניים המעוקלות נשלפה אישה אנוכית, תועלתנית וחמדנית ללא תכונות מאזנות. מדו הייתה מלשינה דו־פרצופית בדרכה להפוך לקוני קורליאונה של המשפחה. ג'ניס ירשה את אתגר חייה של אמה המנוחה וניסתה להוציא את אחיה משיווי משקלו כדי שימעד וימיט על עצמו אסון. משאר הגומבאס והגומאר נפטר צ'ייס בסיטונות שהתחרתה במגיפה השחורה. פרצופה האמיתי של "הסופרנוס", אם היה כזה, יצא לאור בעונה האחרונה, שבה ויתרו התסריטאים על הצורך לייצר איזונים שייקלו את העיכול.

מותו של ג'יימס גנדולפיני השאיר תהייה נטולת מענה לאילו שיאים היה יכול להגיע כשחקן. במקום להישאר נאמן לשתיקתו הסטואית המכובדת שלא שעתה לשאלה האם גנדולפיני מת בפרק האחרון, החל דיוויד צ'ייס מפטפט ומזמר בשנים האחרונות, בעיקר כדי לקדם את "המלאכים מניוארק", הפריקוול הכושל בכיכובו של גנדולפיני הבן, שחקן רע בסרט רע ועדות לכך שתמיד אתה יכול לסמוך על כוחו של פיתוי קטן המונח בדרכו של יוצר גדול המתקשה לומר לא.

הלוויה של גנדולפיני בניו יורק הפכה למאבק אגו וכוח דוחה בין שחקני הסדרה היתומים, בניסיון להבהיר מי מהם היה קרוב יותר למת ומי יישא את נאום הפרידה המדמיע יותר. העובדה שמייקל אימפריולי (כריס מולטיסנטי), שצף בעונה 2 של "הלוטוס הלבן" כבן־אב הורמונלי חסר מעצורים בביקור מולדת תלת־דורי בסיציליה, לא חשמל את הצופים בזיכרונות מתוקים מימיו ב"הסופרנוס" משמשת הוכחה למה שקרה לטלוויזיה האמריקאית מאז "הסופרנוס"; לדעיכתה מסדרות מפוארות שהציבו רף גבוה שקרס אל סמבטיון סואן ונטול חסד. מסתבר שכאשר מאכילים צופים בגרעינים במקום באוכל בעל ערך תזונתי, אין להם ברירה אלא לפצח.