אם יש יהודים שהשכינה שלהם שוכנת ממש תחת כיפת אל־אקצא, זכותם להאמין בכך. בדיוק כמו זכותם של המוסלמים להאמין שמשם המריא מוחמד למפגש עם אללה. מכאן ואילך כיפופי ידיים. כך זה היה מאז ומעולם במלחמות הדת. וזהו פשר עלייתו בכלל ועלייתו להר הבית בפרט של איתמר בן גביר. המטרה הטקטית שלו היא להרחיב את מעגל תומכיו. הוא סיים אקזיט ברכש נערי גבעות ועבר בבחירות לשונאי ערבים בכלל וחובבי היד החזקה.
השלב הבא הוא השתלטות על נפשם ומוחם של צעירי ש"ס והחרדים. עשרות אלפים מהם רואים בו את המנהיג שמבטא את מרד הנעורים או תסכול הבגרות שלהם ומצפצף על כולם, כולל רבניהם. בייחוד כשהוא נלחם עבורם כשווה בין שווים מול הגוש החילוני־שמאלני המתנכל ומתנכר להם. לא סתם התנפלו עליו רבני ועסקני העדה החרדית אחרי העלייה להר הבית. אומרים עשה לך רב, היום אתה קונה אותו ולבן גביר יש כמה רבנים משלו.
המטרה האסטרטגית הגדולה של בן גביר היא ראשות הממשלה, ובצלאל סמוטריץ' עם קומץ המנדטים שלו לא יריב. כשבן גביר שלנו מחשב דרכו לראשות הממשלה, הוא בונה על הבייס המזרחי של בנימין נתניהו בליכוד. המאבק הגלוי יתחיל ברגע שנתניהו יחמוק לכלא, לעסקים או לנשיאות.
לפני כמה ימים הצצתי לאיזה קליפ שתיאר את יצר השלטון הכבוש של יריב לוין. כאילו תחת המעטפת היבשושית של פקיד המשלוחים מסתתר ראש הממשלה הבא. ובכן, יצר כביר הוא מרכיב חשוב, אבל יכולת לגייס את הבייס המזרחי היא הנותנת, ולוין לא מסוגל לגייס את עצמו – למעט כשהוא משדר תעצומות נפש בהקשר של חדוות פירוק המערכת המשפטית.
הנחת עבודה סבירה אומרת שהבייס המזרחי בליכוד לא יכתיר מנהיג ששמו גלנט או כ"ץ או ברקת או לוין. קצוצי הגפיים שזוחלים תחת שולחנו של נתניהו כדי ללקט פירורים. המזרחים של הליכוד שזחלו לצדם, אוחנה, רגב, כהן ושות' הם יותר מזרחים מחמד מאשר חומר למנהיגות לאומית.
רק לפני כמה ימים שמענו את דודי אמסלם מסביר את זה בדרכו שלו: "רוב מצביעי הליכוד זה אמסלמים, זה ביטנים, אנחנו 70% מהמפלגה... משפילים את כל האמסלמים והביטנים... את בני עדות המזרח אף אחד לא ישפיל, אף אחד, גם לא ראש ממשלה מטעם הליכוד". אם נדקדק: כל ראש ממשלה, אחרי נתניהו.
ההתמודדות האמיתית של בן גביר על המנדט המזרחי היא מול אריה דרעי. הכריזמה התוקפנית־מצ'ואיסטית של בן גביר מול הילת הקדושה המתקרבנת והסופר־תחמנית של אריה דרעי. כיום בן גביר הוא הכוח העולה החצוף, ובעיקר מזרחי אסלי אותנטי שיש בו פוטנציאל לאסוף אליו את המגזר המזרחי, כולל כמה פסאודו־אינטלקטואלים שנהנים הנאה פרברטית מהחיכוך עם הבייס.
אין לי מושג איך ולאן יתגלגל הסרט הזה, בן גביר לראשות הממשלה. האם יצטרף לליכוד עם מפלגתו, האם ילך עם ש"ס, האם אחרי הבחירות יכפה על שותפיו ראשות ממשלה בשיטת נפתלי בנט. זהו מזרח תיכון חדש שחוזר אחורה במכונת הזמן של כהנא ונתניהו. שני אלה, אגב, הם שמשחו את בן גביר למלוכה. כהנא בהשראה, ונתניהו בלגיטימציה.
סוס מנצח
יש לבן גביר שולחן ערוך של עשה ואל תעשה שמשרת את מטרותיו, והמוטו הוא "תנו לי את הכוח ואני אטפל בהם", כמו שאמר כהנא (שמטרתו הייתה טרנספר ומדינת הלכה). המשרד לביטחון לאומי הוא הצעד הנכון בכיוון, והעלייה להר הבית, יותר נכון לאל־אקצא, הייתה ניסוי כלים ראשון.
הרעיון המנחה של בן גביר מאז נכנס לזירה הציבורית הוא לשחק את הפרובוקטור האולטימטיבי באמצעות גירוי מתמיד של אמצעי התקשורת וקהל המטרה שלו, כשהוא עצמו מוביל את הגייסות ברחוב. העלייה להר הבית לא הביאה דיווידנד תמיכה מיידי, אבל חילצה אותו ממחויבות בחירות שהפרתה הייתה מכרסמת בדימויו.
במהלך החילוץ נחשפה אסטרטגיית המפלגה המזרחית־מסורתית־דתית־לאומנית בראשותו: יונית לוי שואלת חזור ושאול על טקטיקת העלייה החפוזה כגנב באשמורת בוקר, ובן גביר נצמד חזור והיצמד למנטרה - הוא נגד גזענות. המשתמע הוא לא גזענות של ערבים נגד יהודים – את המבחן הזה הוא עובר בהצטיינות יתרה – אלא גזענות של אשכנזים נגד מזרחים. זה הסוס האמיתי שלו.
כשיזדקק למזרחים ממלכתיים יותר, בנוסף לקהל השבוי שלו, הוא ינמיך להבות. לא סתם יצא מכליו באחת ההפגנות ונזף בצועד הסמוך שצעק "מוות לערבים". ואין לו בעיה להכריז שהסיר את תמונת ברוך גולדשטיין מקיר הסלון שלו, ולא סתם יוצא ברוך מרזל, האיש של כהנא ב"כך", נגד הצעיר שהשתלט לו על התנועה.
כשבן גביר ניצב מול מרזל ומול מציאות שחוסמת את האידיאולוגיה שלו, הוא מספק לקהל שלו שעשועים. אם לא עונש מוות כדרישתו או הכנות לטרנספר, אזי לפחות התעללויות, כמו להרע את תנאי המאסר של הפלסטינים.
כרים יונס, אזרח ערבי־ישראלי שרצח חייל, נידון בצדק גמור ל־40 שנות מאסר. לפני כשבוע השתחרר. במקום לשחררו כרגיל בשער הכלא, שם המתינו קרוביו לקבלו, וכדי למנוע סבל מהציבור היהודי נוכח מחזה של ערבים שמחים, הורה בן גביר להעביר את האסיר בחשאי לצומת רעננה.
בכפרו המתינו לו מאות שקיבלו אותו בתשואות ובדגלי פלסטין. בכל זאת מדובר ברוצח, ואיפוק לא היה גורע מחוויית המשפחה. האצבע הנגדית בעין של מקבלי הפנים מוכיחה את עומק הבעיה ואת הנזק המתמשך של מדיניות כל ממשלות ישראל.
בתסכולו הזמין אליו בן גביר את המפכ"ל לשיחת נזיפה והורה לקיים בכוח הורדת דגלי פלסטין. זו התקלה הפנימית של טיפוסים שחיים במרחב הנראות. כאילו אם לא רואים דגלים, אזי ההתעצמות הגוברת והולכת של הפלסטינים תדעך. כדי לא לקפח את השמאלנים, הוא הורה השבוע לעצור "מתפרעים" בהפגנות ולאיים במכת"זיות בתל אביב.
לפני כעשר שנים הייתי שם רגליים על השולחן ומנהל פינג־פונג בענייני דיומא מול בן גביר, מיכאל בן ארי ושות' ברדיו אמוני כלשהו. בדרך כלל אני נמנע מלנהל דיאלוג אמיתי מול אנשים שמכפיפים את אלוהים לרוח בטנם. עיקר תרומתי שם היה ניפוק משפטים לצורכי קטטה מלאכותית.
אני בהחלט זוכר שניסיתי למשוך את בן גביר לחלק האבסורדי של ה"ויכוח", והבחור התעקש לדבר ברצינות גמורה ובקול ניחר על אותם עניינים שבעיניי היו הבל גמור. מצדי נהניתי לתרום את חלקי בעיקר בצחקוקים. אני לא חושב שבן גביר נעלב, וזו אגב מתת אל לכל משתתף במרוץ העכברים.
בהצלחה לכולנו.