הגיע הזמן לחשוב אם יש טעם להמשיך לראיין את אהרן ברק. לא משום שהוא לא איש חשוב או מעניין או רלוונטי, אלא משום שאין בראיונות הללו כל קשר למעשה העיתונאי, ומשום שהניסיון מלמד שהעיתונאים שאצלם הוא בוחר להתראיין נופלים לרגליו, מתרגשים מגודל המעמד, נפעמים מהזכות שנפלה בחלקם, ולא מצליחים לשאול אותו שום שאלה משמעותית.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
שלושה ראיונות העניק ברק בסוף השבוע האחרון. בכאן 11 שודרו רק קטעים ערוכים מהראיון, כך שלא ניתן היה ללמוד מה היה בו. בערוץ 13 ניכר היה שהמראיין מעריץ הערצה גדולה את המרואיין. בסתם יום של חול אין עם זה שום בעיה, ואני אומר את בלי גרם של ציניות, אבל נראה שמפגש בין שניים כאלה מקשה מאד על קיום ראיון עיתונאי.
ומה בערוץ 12? שם, די היה לראות את המראיינת מתנפלת על יריב לוין, רגע אחרי שסיימה את השיחה הנינוחה עם ברק, כדי להבין שלא מדובר בחוסר יכולת להקשות על נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אלא בבחירה מודעת שלא לעשות את זה.
בפעם המי יודע כמה אנחנו מגלים שדווקא ברגעים החשובים כל כך לשיח הדמוקרטי, אין בישראל עיתונות של ממש. כלי התקשורת הממוסדים – עיתונים, רדיו, טלוויזיה – התגייסו למלחמת חורמה ברפורמה של השר יריב לוין, והפכו לחלק בלתי נפרד מהאופוזיציה.
אם לא הייתי משנן לעצמי כל השבוע, אגב צפייה בטלוויזיה, שרוב הציבור הישראלי – 64 מנדטים לפי הספירה האחרונה – נמצא בצד שלי, הייתי משתכנע בקלות שנשארתי לבד. קחו את הטקסטים המתלהמים של אהרן ברק על תוכנית לוין, שהיא "מחרוזת של כדורי רעל", "מהפכה של טנקים", "סכנה", "חורבן בית שלישי", "כפית מוות" ו"צונאמי שיביא למלחמת אחים". קחו את האופן שבו הוא מכנה את שר המשפטים של מדינת ישראל "עבריין", שימו אותם בפיו של מישהו מהמחנה האחר, ודמיינו מה היה קורה פה.
צדק אבישי בן חיים כשצייץ השבוע שטקסטים כאלה מהפה של הרב עובדיה יוסף היו מזכים אותו בכותרות על "הסתה חמורה". אהרן ברק נהנה מפריבילגיה השמורה למנהיג המחנה הנכון. איש לא יעיר לו תוך כדי ראיון על מפגן היוהרה שלו.
איש לא ישאל אותו מאיפה באה החוצפה להציע למי שהעם בחר בו, שינהל מו"מ עם הצד השני כדי להגיע להסכמות ולמנוע קרע, כשהוא עצמו רשם קריירה שכולה דורסנות וניסיון לחנך אותנו ולהחליט עבורנו מה נכון לנו לחשוב ולעשות.
וזה עוד לפני חוסר יכולתו של הדמוקרט הגדול לקבל את תוצאות הבחירות. "לולא ארבעת המקומות של מרצ הכל היה הפוך", הסביר באופן מביך למה בעיניו הימין לא באמת ניצח. "יש לנו חברה מפולגת פיפטי־פיפטי", הציג את האופן שבו הוא תופס את תוצאות הבחירות, אלה שהביאו את הימין ל־64 ואת השמאל ל־56.
אהרן ברק מתגלה, לא בפעם הראשונה, כמי שלא מסוגל לראות את פגמיו שלו ("אילו חשבתי שטעינו – הייתי אומר שטעינו"), וכאיש עם שדה ראייה מוגבל, שלא מסוגל להבחין בציבור ישראלי ענק שחושב אחרת ממנו. הוא וחבריו עם האמת, וכל השאר מסתובבים להם בין הרגליים ומקלקלים להם את הממלכה שבנו.
סוגיות ערכיות
שימו רגע את בצד את השאלה אם פסקת התגברות תצטרך רוב של 61 או 64, אם בוועדה לבחירת שופטים יישבו שבעה אנשים שמונו על ידי הקואליציה או שישה, ובאיזה אופן בדיוק תבוטל עילת הסבירות. יש משהו בסיסי אחד שכל אדם ישר צריך להסכים איתו.
במשך שנים ארוכות מתנהל כאן משחק לא הגון, שבמסגרתו הציבור הישראלי הרחב מבקש לקחת את המדינה לכיוון מסוים, הוא טורח לשם כך להגיע לקלפי, ובכל פעם מחדש הוא מוצא בבית המשפט קבוצה שלא נבחרה שגוררת אותו לכיוון ההפוך. זה מתחיל בפסילה של חוקים, אבל זה לגמרי לא נגמר שם. מי שעוקב אחרי בית המשפט העליון פוגש את זה באופן שוטף, על כל צעד ושעל.
אחיי בשמאל, אם אתם רוצים לדעת איך אנחנו מרגישים ולמה חשוב לנו כל כך לתקן את המערכת העקומה הזו, דמיינו נא מה הייתם חשים אילו הייתם זוכים בבחירות ברוב, והקואליציה שלכם בכנסת הייתה מחוקקת חוקים שיובילו את המדינה לכיוון שבו אתם מאמינים, ואז היה מגיע בית המשפט העליון – שנשען ברובו על שופטים חרדים או מתנחלים – עוצר את החקיקה האידיאולוגית שלכם, ומושך בכל כוחו את הספינה לכיוון אחר.
עם יד על הלב, זה לא היה מוציא אתכם מהדעת? אני מניח שאם אותם שופטים חרדים או מתנחלים היו עוסקים בדיני ראיות, זה לא באמת היה מזיז לכם, כי אין לכם באמת בעיה עם חרדים או מתנחלים באשר הם כאלה. אבל אם הייתם מזהים באינספור פסקי דין בענייני התיישבות ומדיניות הגירה ודת ומדינה וביטחון את החינוך שהם הביאו מהישיבה התיכונית או מהחיידר, הייתם משתגעים, נכון? ובכן, כאן בדיוק אנחנו נמצאים.
כי במקום שבו בית המשפט עוסק בחוק, לא באמת חשוב מי יושב בדין. אבל במקום שבו בית המשפט מכריע בסוגיות פוליטיות ערכיות ובתחומי אמונות ודעות, ובמקום שבו השופטים משתמשים בתפיסת העולם שלהם ובשאלה מה סביר בעיניהם – בלתי סביר בעליל שיהיה פער גדול כל כך בינם לבין הציבור.
זה, על קצה המזלג, כל הסיפור. כי כשבית המשפט מביא את דעותיו הפוליטיות, את אמונותיו ואת תפיסותיו החברתיות אל המשחק ונשען עליהן, מה ההבדל בין זה לבין כנסת שבה את החוקים קובעת האופוזיציה, שמייצגת את המיעוט, במקום הקואליציה, שמייצגת את הרוב? ואם כל אחד מביא את האג'נדה הפוליטית שלו אל בית המשפט, אז מה ההבדל בין אסתר חיות ונעם סולברג למרב מיכאלי ויריב לוין?
קו פוליטי־אידיאולוגי
אסביר את זה בסדרת דוגמאות מימים שונים ותקופות שונות: זוכרים את שכונת נתיב האבות בגוש עציון? נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור הרסה את השכונה הזו, שלא נמצא פלסטיני אחד שהוכיח את בעלותו עליה, בלי למצמץ. "הקו המנחה הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה", קבעה.
אלא שאז הגיע אליה תיק אחר, שעניינו קרקע בנגב שרשומה בטאבו על שמם של יהודים, ובדואים פלשו אליה והתיישבו עליה. כבר כמה שנים מנסים היהודים האלה, בעזרת תנועת רגבים, לשכנע את בג"ץ לסייע להם. שהרי במקרה שלהם, בניגוד לזה של נתיב האבות, יש בעלים ברורים ומוכרים.
ובכן, ודאי תופתעו לשמוע שאין להם עם מי לדבר. "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים", נזפה בהם הנשיאה נאור, והציעה להם למחוק את פנייתם לבית המשפט. "אתם מבינים שהפתרון לא יבוא מאכיפה פרטנית", הוכיח אותם מני מזוז - "זה מאבק סיזיפי שלא ייפתר בדרך של אכיפה בלבד".
שמעתי את הטענה שבג"ץ פסל עד היום רק 22 חוקים של הכנסת. כאן לא מדובר בפסילת חוק. כאן מדובר בשופטים שדעותיהם מביאות אותם לפסוק פעם כך ופעם אחרת. קחו את סוגיית המסתננים. כמה מאיתנו הופתעו כששופטי בג"ץ פסלו סדרה של חוקים שחוקקה הכנסת, בניסיון להוציא אותם מכאן? כמה מאיתנו היו בהלם כשהשופט סולברג היה היחיד, בדעת מיעוט, שאישר את חוק הפיקדון וגם הזהיר את חבריו מנטייתם לפסול חוקים ("עלינו לשמור את נפשנו מן ההרגל, כי הרגל הופך לטבע")?
ואיך אנחנו צריכים להתייחס לעובדה שהטיפול בבקשות רשות ערעור מנהליות בכל מה שנוגע לעניין הכניסה לישראל – מסתננים, בקשות מקלט, בקשות למעמד של פליטים, הרחקת עובדים זרים וכיוצא באלה – מופקד בעליון כולו בידיים של עוזי פוגלמן ודפנה ברק־ארז, שניים מהשופטים המצויים בפינה הכי שמאלית של הבית?
מחקר שערך עו"ד דוד פטר מפורום קהלת, ושפרסמנו כאן בעבר, לימד ש־96% מהתיקים בתחומים האלה הועברו לטיפולם של שני אלה, שבכל המקרים שהגיעו לידיהם הם הוציאו צו ראשוני שהקפיא את המצב כפי שביקש המערער – בדרך כלל מסתנן או מבקש מקלט – ושבשבעה מתוך שמונת המקרים היחידים שבהם התיקים הגיעו אל שופטים אחרים, נרשמה החלטה הפוכה.
אז אם הכל תלוי בשאלה לאיזה שופט ינותב התיק, והשופטים כולם צבועים בקו פוליטי־אידיאולוגי ברור, אז מה כל הפסאדה הזו? אם בדיון בעתירה נגד חוק העזר שהתיר פתיחת מרכולים ובתי קפה בתל אביב בשבת, חמישה שופטים שאינם שומרי מצוות פסקו בעד השארת העסקים פתוחים, ושני השופטים הדתיים פסקו נגד, אז לא ברור שהמשחק כאן איננו משפטי?
וכשהנשיאה דאז מרים נאור אמרה על פסק הדין ההוא: "הכרעתי אינה מבקשת לבטא השקפה 'חילונית' או 'דתית'... פסק דיני זה משקף את מה שבעיניי הוא פרשנותו הנכונה של החוק", האם אפשר להתאפק מלגחך?
כמה מאזרחי ישראל הוכו בתדהמה כאשר בעתירה שעסקה בהתנתקות פסקו עשרה שופטים בבג"ץ לצד אחד, ורק אדמונד לוי - לצד השני? כמה מאיתנו שפשפו עיניים כלא מאמינים כשסלים ג'ובראן היה היחיד שהחליט לבטל את החלטת ועדת האתיקה נגד חנין זועבי, כשזו עודדה את הפלסטינים "להכריז על התנגדות עממית" וקראה "להטיל מצור על ישראל במקום לשאת ולתת עמה"?
כמה איבדו פעימה כשג'ובראן היה היחיד בהרכב, ששמע את דבריו של השייח' ראאד סלאח, כשזה דיבר על החובה "להוציא לדרך אינתיפאדה אסלאמית ערבית מאוקיינוס לאוקיינוס", והבין שהקריאה של סלאח לאינתיפאדה לא בהכרח מלמדת על רצון לאלימות?
וזה לא משנה מי צודק ומי טועה, ולא משנה אם בג"ץ היה צריך להתערב בהחלטה כזו או אחרת של הכנסת, או לא. מה שצריך לדעת זה שבכל הדיונים מהסוג הזה, השופטים באים עם האג'נדה מהבית. וכשזה המצב, כשכל שופט מביא איתו את עולמו הפוליטי, כל אדם ישר יסכים שהרכב השופטים לא יכול לשקף עמדות פוליטיות הפוכות מאלה של הציבור.
לכו לקרוא את הפסיקה של יצחק עמית, נכון לעכשיו הנשיא הבא של העליון, בעניין חוק הפיקדון, שקבע בין השאר שמעסיקי מסתננים יפקידו 20% משכרם בחשבון בנק שישתחרר לטובתם במלואו, עד האגורה האחרונה, כשיעזבו את הארץ.
תקראו מה הוא כתב על כך ש"המסתננים עובדים במסעדות בעבודות שישראלים אינם מוכנים לעבוד בהן", ועל כך שמספר המסתננים שנמצאים איתנו כאן לא אמור להפריע למי ש"הערך של שימור הרוב היהודי במדינה" מטריד אותו.
זה לא פסק דין. זה טור דעה ב"הארץ". וכשאתה קורא את השופט סולברג מסביר בתגובה ש"אין זה בלתי לגיטימי למנוע ממסתננים להכות שורשים בישראל", וש"המדינה אינה רק רשאית לטפל בתופעה, היא חייבת לעשות כן... בטרם תהיה השתקעותם של רבבות מסתננים בישראל עובדה מוגמרת שלא ניתן עוד לשנותה", אתה מבין שזה לא קרב משפטי. זה קרב פוליטי־ערכי־אידיאולוגי. ובהינתן זה, לא סביר שעמית וחבריו, שנמצאים בקבוצת המיעוט במדינת ישראל, יכתיבו את מדיניותה. מישהו כאן גנב לנו את המדינה.
התנתקות, זוכרים?
הנה המלצה. בכל פעם שאתם שומעים את אהרן ברק מזהיר מפני הסכנה שצעדי הממשלה יביאו לפגיעה באזרח הקטן, לכו אל ההתנתקות כדי להבין שהוא האחרון שיכול לדבר על פגיעה שכזו. ההתנתקות הייתה המקרה הקיצוני ביותר של פגיעה המונית, דורסנית, רחבה, של השלטון בכל הזכויות שבעולם.
בא הרוב בכנסת והחליט ש־8,500 איש, חפים מכל פשע, ייעקרו מבתיהם, שמפעל חייהם ייחרב עד עפר, ושגופות יקיריהם יוצאו מקברותיהם. 8,500 איש שמדינת ישראל שלחה אותם לשם. אנשים שראש הממשלה יצחק רבין עמד מולם על הבמה בפברואר 1977, בטקס הקמת היישוב נצר חזני, והכריז: "אתם מתיישבים במקום שיהיה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל".
אני לא טוען שבג"ץ היה צריך למנוע מהממשלה לקיים את החלטותיה. בכלל לא. אני טוען שאם בהצגה של בג"ץ כמגן זכויות הפרט היה גרעין של אמת – באירוע ההתנתקות היינו צריכים לראות את זה. לא בתוספת פיצוי למפונים, אלא בהנפת דגל שיעצור את הטרקטורים.
אם אתם רוצים להבין מה שווה המערכת שאהרן ברק מזהיר כל כך משינויים שיוכנסו בה, לכו לחיבור המרתק של פרופ' בעז סנג'רו על "ההתנתקות כמבחן לדמוקרטיה הישראלית". 6,000 איש נעצרו בהפגנות המחאה בימים ההם (רק נגד 700 מהם הוגשו כתבי אישום). מערכת המשפט הקימה בתי משפט מיוחדים לדיון בחשודים עצורי התנתקות, כאילו מדובר פה בסוג עבריינות מסוכן שטרם נראה כמותו.
בכמה מקרים הוכנסו לדיון עשרות עצורים יחד, ומעצרם הוארך באופן קולקטיבי, בלי שהשופט טורח לבדוק אחד־אחד, כדי להבין נגד מי יש חומר מחשיד, ומי סתם עבר באזור והוכנס לניידת. מעצרים בוצעו לצורך הרתעה. אנשים שנמצאו בזירת הפגנה, ולא נקטו אלימות וגם לא נחשדו בנקיטת אלימות, מצאו את עצמם נזרקים לבתי מעצר.
השופטת עדנה ארבל הגדירה זריקת צמיגים בוערים אל כביש שכבר נחסם קודם לכן לתנועת מכוניות ושאיש לא נסע בו, כ"נשק חם". הנשיא אהרן ברק ראה בקריאה לחסום כבישים משום המרדה.
השופטת דורית ביניש אישרה לעצור עשרות חשודים בחבילה אחת, ולהשאיר אותם במעצר קבוצתי, גם אם לא ברור מה כל אחד מהם עשה באופן פרטי. ילדים נעצרו באישור בית המשפט העליון, רק משום שהיו במקום שבו נחסמו כבישים. עילות המעצר, כולל של קטינים, הורחבו עד הקצה.
עבירה של התקהלות בלתי חוקית הפכה עילה מספקת כדי לשלול מאנשים את חירותם. שמעתם את הוויכוח השבוע סביב הדרישה של השר בן גביר לעצור חוסמי כבישים? ובכן, מני מזוז – אז היועץ המשפטי לממשלה ובהמשך שופט בית המשפט העליון – הורה להחמיר את הענישה נגד מתנגדי התנתקות שיחסמו כבישים, וקבע שבמקרים שבהם תיגרם הפרעה משמעותית לתנועה יוגשו נגדם כתבי אישום מחמירים בסעיף של "סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה", שהעונש המרבי עליו 20 שנות מאסר.
בית המשפט העליון לא עמד אז לעזרת מי שהדמוקרטיה הכתה באכזריות. לפני כמה שנים, כשהשופט המנוח אליהו מצא נשאל איפה היה בג"ץ בימי ההתנתקות, ואיפה הייתה החמלה שלו על המיעוט הנדרס תחת גלגלי הממשלה, הייתה לו תשובה מדהימה.
"היה מדובר אז באקט פוליטי, שהיה מקובל על רוב חלקי הציבור... ציפו שהעניין הזה יביא לאיזשהו הסדר מתקבל על הדעת עם הפלסטינים. זה היה אקט פוליטי מובהק, ובית המשפט העליון בדרך כלל איננו מתערב בחקיקה שיש לה אופי פוליטי מובהק".
לפני כשנתיים שודרה בכאן 11 הסדרה "שופטים בשר ודם" של היוצר נפתלי גליקסברג. אהרן ברק התבקש שם להתייחס לעובדה שעשרה שופטים בבג"ץ אישרו את ביצוע תוכנית ההתנתקות, ואדמונד לוי אחד פסק נגדה.
"אני חושב שפסק הדין של אדמונד לוי הוא פוליטי", אמר ברק. ומה לגבי פסק הדין שלך ושל חבריך? - נשאל. "פסק הדין שלנו לא היה פוליטי", השיב. או במילים אחרות, מי שפוסק כמוני, שוקל שיקולים משפטיים. מי שפוסק אחרת ממני, שוקל שיקולים פוליטיים.
הסדרה הזו לימדה יותר מכל דבר אחר כמה בוז רוחשים שופטים בעליון לנבחרי הציבור ולמעשה החקיקה. "בכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה", הסביר השופט יורם דנציגר. "לבוא ולהגיד שכל מעשה חקיקה בעצם מייצג את ההשקפה של הציבור במלואו, ולכן רק בגלל זה אל לכם השופטים להתערב? זה ממש לא עושה עליי רושם".
וכמוהו אליהו מצא: "הפוליטיקאים שמותחים ביקורת על בית המשפט העליון השכם והערב, בחיים שלהם לא קראו פסק דין של בית המשפט העליון מההתחלה ועד הסוף". וגם יצחק זמיר: "שר חי פחות בתוך עמו מאשר שופט". אילה פרוקצ'יה הייתה הגונה כדי לומר את האמת: "אין ספק שהמטען הערכי של כל שופט בא לידי ביטוי".
ואם כך המצב, אז מה מותר השופטת פרוקצ'יה, שהמטען הערכי שלה מעולם לא עמד לבחירה, מן הפוליטיקאית גלית דיסטל אטבריאן, שהמוני אזרחים הלכו לקלפי והודיעו שהמטען הערכי שלה זה בדיוק מה שהם רוצים?
מיעוט בציבור, רוב בעליון
השבוע נזכרתי בעוד דוגמה נהדרת. בשנת 1997 הורשע משה פייגלין בהמרדה, בעקבות אירועי המחאה שלו נגד תהליך אוסלו ופעילותו בזו ארצנו. כמה שנים אחר כך, כשביקש להתמודד לכנסת, פסל אותו יו"ר ועדת הבחירות מישאל חשין, הן בשל פגמים טכניים בהגשת הבקשה, והן לגופו של עניין, כשקבע שבמעשיו של פייגלין דבק קלון.
פייגלין עתר לבג"ץ. אהרן ברק, דורית ביניש, אילה פרוקצ'יה וטובה שטרסברג־כהן הצטרפו לדעתו של חשין, וקבעו שיש קלון במעשיו של פייגלין. פרוקצ'יה ניסחה נגדו טקסט חריף וקבעה שמעשיו משקפים "פגם מוסרי־ערכי, שיסודו בשלילה ואי־הכרה ביסוד הדמוקרטי של החברה ובבסיס התשתית של מבנה השלטון".
"לא אסתיר את דעתי כי אני מתקשה לראות כיצד שולב קלון בעבירת ההמרדה בה הורשע העותר", כתב אדמונד לוי בדעת המיעוט, כשהוא מצטט את בית המשפט השלום שהרשיע את פייגלין ופסק שמעשיו נעשו על רקע "תחושת חוסר האונים מול פגיעות חוזרות ונשנות בציבור היהודי, על ידי מפגעים פלסטינים", וש"בתקופה הרלוונטית חיו הנאשמים, כמו רבים אחרים, בתחושה קשה שהממשלה שוגה במדיניותה והמשגה אף עלול לעלות בחיי אדם ולפגוע בביטחון המדינה", וכשהוא מזכיר שפייגלין וחבריו הפגינו "במעשים גלויים את כוונתם לנהוג שלא באלימות, כשהם גילו איפוק מול אלימותה של המשטרה".
האם בנסיבות אלו, שאל לוי, "נכון לראותו כמי שפיעמה בו אז, או מפעמת בו היום, שאיפה לקעקע את אושיותיו של השלטון הנבחר במדינת ישראל?". גם טירקל חשב כמוהו. "אינני מוצא כאן 'חרפה שלא תימחה'", כתב. "ולדעתי, אדם הבא לעשות נפשות להשקפותיו, או בא להביע את מחאתו בעניין ציבורי החשוב בעיניו, על דרך של הפגנה ושלא בדרכי אלימות, לא דבק במעשהו רבב של פגם מוסרי".
למה אני מזכיר את החלוקה הזו? כי בבית משפט שבו ידעו הכל שטירקל ולוי באו מבית מדרש פוליטי הפוך מזה שממנו הגיעו חבריהם, החלוקה הזו לא הפתיעה. לטובת הדיוק ההיסטורי, ומכיוון שלכל נוסחה יש חריגים היוצאים מן הכלל, חשוב להזכיר כאן את דליה דורנר, שחופש הביטוי היה חשוב לה, אשר הצטרפה גם היא אל השניים.
וכאן נשאלת השאלה, האם כשפרוק'ציה וביניש וברק חושבים שבהפגנות של פייגלין דבק פגם מוסרי ערכי, ואילו אדמונד לוי ויעקב טירקל לא יודעים על מה הם מדברים, זה מפני ששני האחרונים פספסו שיעור בפקולטה למשפטים? האם לא ברור שהעמדה הפוליטית משחקת כאן תפקיד? ואם היא משחקת תפקיד, האם זה סביר שהמיעוט בציבור יהיה הרוב בעליון?
צביעות לשמה
"איום ונורא", אמר אהרן ברק לברוך קרא על האפשרות שתאגיד השידור הציבורי ייסגר. "אני לא מאמין שזה מה שהם יעשו". אני עובד בתאגיד, וגם אני לא רוצה שזה מה שהם יעשו, אבל דחילאק, האם זה אותו אהרן ברק שפסל חוק של הכנסת שאפשר את שידוריו של ערוץ 7, ובעצם פסיקתו הביא לסגירתו של כלי התקשורת היחיד שביטא אז את קולו של ציבור ימני רחב? הוא מזדעזע מסגירת כלי תקשורת?
עד כמה מנותק יכול להיות בנאדם כדי לצאת לשמש בלי להרגיש ש־600 קילו חמאה יושבים לו על הראש? קראתי השבוע כל מיני הסברים למה זה לא דומה, ולמה בעניין ערוץ 7 היו נימוקים טובים להחלטה. תמיד יש נימוקים טובים לכל החלטה. אבל נער הייתי וגם זקנתי וראיתי את שופטי בג"ץ מכשירים בק"ן טעמים את מה שרצו להכשיר, ופוסלים בהבל פה, גם ללא ביסוס משפטי, את מה שרצו לפסול.
לכל דבר יש הסבר, לכל החלטה יש תירוץ. השורה התחתונה היא אחת: אהרן ברק, שהביא לסגירתו של ערוץ תקשורת, שהיה לו ערך ענקי בייחודו עבור ציבור גדול, מזדעזע היום מסגירה אפשרית של כלי תקשורת, ואף אחד לא מציב לו מראה מול העיניים ומראה לו את הצביעות המשתקפת ממנה.
ובכלל, צריך להגיד משהו על הניסיון של אהרן ברק ושל חבריו לצייר את עצמם כמי שנמצאים במדרגה מוסרית ערכית גבוהה יותר מזו שלנו, פשוטי העם. מדרגה שמאפשרת להם להבין יותר טוב מכל אחד אחר מה נכון ומה לא, מה סביר ומה לא. אני לא זוכר מקרה אחד שבו העליונים בכלל, ואהרן ברק בפרט, הכו על חטא בעקבות משהו שעשו הם, או שעשה מי מחברי הקבוצה שלהם.
לפני שנתיים וחצי חשפתי כאן סדרת מקרים שבהם פעלו שופטי העליון בניגוד עניינים חמור. הסיפור הבולט ביותר גילה שהנשיאה אסתר חיות דנה פעם אחר פעם בעניינן של חברות שבעלה מייצג כעורך דין, חברות שלפי "רשימת המניעויות" שלה הייתה מנועה מלדון בעניינן. שוב ושוב פסקה חיות בהליכים שבהם היו מעורבות החברות הללו בעת שהן פרנסו את בעלה, ובמשתמע גם אותה.
שום מילת ביקורת לא נשמעה אז, לא מאהרן ברק ולא מאיש מחבריו. דממה. אף אחד משופטי העליון הממהרים היום לזעוק ברדיו לא מצא לנכון להוציא מפיו ולו מילה אחת של ביקורת. הצורך לצופף שורות גבר על הצורך בניקיון כפיה של מי שעומדת בראש המערכת.
כך גם היה בעבר, כששופטי העליון ניצלו את בית המשפט העליון, כאילו היה עסק פרטי, לטובת ההתמחות של הילדים. הבן של יצחק זמיר והבן של מאיר שמגר התמחו אצל אהרן ברק. הבת של אהרן ברק התמחתה אצל תיאודור אור, בת אחרת אצל אילה פרוקצ'יה, הבן אצל דורית ביניש, והרעיה אלישבע אצל הנשיא יואל זוסמן. הבן של דליה דורנר התמחה אצל שלמה לוין. הבן של פרוקצ'יה התמחה אצל דורנר ועוד ועוד.
מי שיודע כמה שווה בשוק הרקע של מי שהתמחה בעליון, יודע שזו הייתה שחיתות, שאנשים הגונים היו מתרחקים ממנה, ושאם חבר כנסת מהליכוד היה נוהג כך, הזעקה הייתה עולה עד לב שמיים. אבל איך ענה ברק בראיון לברוך קרא לפני כמה שנים? - "אז לא ראינו בכך בעיה". כמה קל. כמה נוח.
דיון רציני? לא אצלנו
ומילה אחרונה על צביעות, על פוליטיקה ועל קריאות געוואלד על מותה של הדמוקרטיה. לפני שבוע התראיין מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה ד"ר אריק כרמון לעיתון "הארץ". בתחילת השבוע הוא הופיע גם אצלי, ב"עצם העניין" בכאן 11.
כרמון קרא למרי אזרחי וגם הסביר: "הציבור חייב לעמוד על רגליו האחוריות ולא לאפשר את זה... אני קורא לציבור להתעורר ולעשות מעשה, לא רק לבוא להפגנות בין 18:00 ל־21:00 בכיכר הבימה. לשכב על הכבישים. פשוט לשתק את המציאות כאן כדי להבהיר שהציבור לא ייתן להרוס את התשתיות של הדמוקרטיה".
ד"ר ענת רוט, שחקרה בעבודת הדוקטורט שלה היבטים הקשורים בתוכנית ההתנתקות, שלחה לי השבוע מאמר שפרסם אותו כרמון, שקורא עכשיו למרי אזרחי, ביולי 2005, רגע לפני שהמדינה עקרה מבתיהם את מתיישבי גוש קטיף.
לכרמון היו אז טענות קשות אל המוחים ואל ראשי מועצת יש"ע. "ראשי יש"ע משחקים באש", כתב, והאשים אותם שהם קוראים למרי אזרחי. "כאשר 'הרטוריקה הדמוקרטית' כוללת גם קריאה למרי אזרחי, פסיבי ככל שיהיה, היא הופכת לגרוע מכל – הרשאה לאלימות פוליטית", הזהיר.
כשד"ר כרמון מבקש למנוע את החלטות הממשלה הנוכחית, מרי אזרחי הוא עניין לגיטימי לגמרי. כשמתנגדי ההתנתקות ביקשו למנוע את החלטות הממשלה, המרי האזרחי הזה היה מסוכן, כי הוא "הרשאה לאלימות פוליטית". תגידו, אפשר לנהל דיון רציני עם אנשים כאלה, כמו מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה?