אז מה קורה כאן? נאשם הנשפט בימים אלה באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, מוביל התקפת אמוק ברוטלית על המערכת ששופטת אותו. הוא לא בקו הראשון, אבל בלעדיו זה לא היה קורה. הוא לא הפרזנטור, אבל הוא המחולל, הוא המעולל, הוא הרוח המרחפת מעל מה שיתרחש כאן בימים, שבועות וחודשים הקרובים. ולא יתרחשו כאן דברים טובים.
לידו, ניצב עבריין מורשע פעמיים, שחוזר בתופים ומחולות למקום הפשע, על סטרואידים. הוא הסייען הראשי של מה שאתמול כינתה נשיאת העליון חיות “מתקפה שלוחת רסן על מערכת המשפט, משל היא אוייב שיש להסתער עליו כדי להכניעו”. לידם ניצבים שותפים נוספים לאסון, שישמחו לקצץ את כנפיו של בג”ץ ולבטל את יכולתו להגן על השוויון של אזרחי ישראל, כדי שצאן מרעיתם לא יחוייבו להתגייס לצה”ל ואפילו לא יצטרכו לטלטל את עצמם ללשכת הגיוס כדי לקבל את הפטור. כל זה יונצח בחוק יסוד מתאים, ובא לציון גואל. הם ילמדו תורה, אנחנו נתגייס, נילחם ונעבוד והסדר ישוב על מקומו בשלום. כדי שאף אחד לא יוכל לקלקל את זה, יועבר חוק, לפיו הפוליטיקאים ימנו שופטים שישפטו על פי חלילם, היועמ”שים יהיו חייבי נאמנות לבוס, במקום לחוק, והדמוקרטיה הישראלית תיקבר קבורת חמור ותהפוך לדיקטטורה מזרח תיכונית אופיינית. סוף סוף נשתלב במרחב.
דמוקרטיה היא שלטון העם. בפוליטיקה בת זמננו היא תורגמה לשלטון הרוב. זה נכון, אבל לא רק. לדמוקרטיה יש פנים רבות ועקרונות חשובים. הרוב קובע, אבל לא דורס. הרשויות חייבות להיות נפרדות ועצמאיות. חייבים להיות איזונים ובלמים לכוחן של כל אחת מהן. צריכה להיות הגנה על זכויות הפרט ועל חירותו, והגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב.
ישראל דוהרת לעבר מצוק. הנפילה ממנו תוציא אותה ממשפחת הדמוקרטיות הנאורות. כבר כעת, אין לנו שלוש רשויות. יש לנו שתיים. הפרלמנט שלנו לא עצמאי. הוא נשלט באופן מלא על ידי הממשלה. אין בו שני בתים, אין לו עוצמה נפרדת. הוא שפוט של הממשלה. עכשיו, הם מנסים להכפיף גם את הרשות השופטת לממשלה. מכל סעיפי העוועים של התוכנית לריסוק מערכת המשפט מבית היוצר של יריב לוין, המסוכן והמחריד ביותר הוא הנסיון להשתלט באופן טוטאלי על מינוי שופטים. “ככה זה גם באמריקה”, הם מתרצים את המזימה הזו, שאין לה הגדרה טובה יותר מ”שטנית”.
מתנגדי התוכנית של לוין מוכנים לפשרה: יתכבד השר לבחור לעצמו את אחת הדמוקרטיות הנאורות שהוא משתמש בהן לתרץ את מזימותיו ואנחנו נעתיק, אחד לאחד, את כל שיטת הממשל של אותה מדינה. אמריקה? בבקשה. בחירות נשיאותיות, שני בתי קונגרס, איזונים ובלמים, חוקה קשיחה, בית משפט עליון שיכול לבטל חוקים שסותרים את החוקה, זכות ביטוי בחוקה, זכויות פרט וחירות בחוקה, וכו’ וכו’. אותו דבר לגבי הולנד, שמככבת בדוגמאות הללו, או קנדה, או בריטניה.
לא. מה שהם מנסים לעשות זה לייצר מוטציה נטולת זרועות או רשויות. יהיה בה רק ראש אחד. דיקטטורה. לא עילת סבירות, לא שופטים עצמאים, לא איזונים ובלמים. שום דבר לא ירסן את הבולמוס של השלטון ואת דורסנותו. אף אחד לא יגן על האזרח, על המיעוט, על החרות. כל אחד מאיתנו, מימין ומשמאל, יוכל לקום בוקר אחד ולהבין שזה מאוחר מדי. זה לא הטריד אותו כשזה נגע באחרים, עכשיו זה נוגע בו, אבל כבר מאוחר מדי.
כדי להבין באיזו ביצת פייק, רפש ושנאה שוקעת המדינה בימים אלה, צריך לעקוב אחרי החבורה שמפגינה בימים אלה מול ביתו של השופט אהרן ברק. אני שואל את עצמי מה עובר בימים אלה במוחו, ואולי גם בליבו של האיש הזה, כבר בן 87, כשהוא שומע את צווחות המגפונים תחת ביתו בתל-אביב. סיפורו של ברק הוא סיפורה של המדינה. כילד בן 5, בגטו קובנה, הוא קיבל חבילת אימים של שואה פרימיום. הליטאים והגרמנים שחטו את היהודים בסיטונות. צדו ילדים יהודים ברחובות והרגו אלפים מהם. ברק עצמו תיאר את זה פעם כ”על השחיטה”. הוא שרד בזכות הצטברות מופלאה של ניסים ונפלאות שהגיעה לשיאה בהברחתו בתוך שק קש, על עגלה, לביתו של איכר שהסתיר יהודים והפך אחר-כך לחסיד אומות העולם.
היום הוא צריך לשמוע מחבורתה של אורלי לב שהוא פושע, שצריך להעמיד אותו לחקירות, שהוא צריך ללכת לבית הסוהר, ועד שזה לא יקרה, הם לא יניחו. לא לו, ולא לשכניו השמאלנים. לב, שתהילתה יצאה למרחוק לאחר מתקפת הגידופים המגפונית הלילית מתחת לביתה של משפחת פרקש השכולה בקיסריה (היא ניצחה על החבורה גם שם, אם כי הכחישה שגידפה את המשפחה), עלתה לראיון אתמול אצל סיוון כהן-סבן ברדיו 103. כהן שאלה אותה במה חטא ברק שהוא צריך להיחקר, להישפט וללכת לכלא. הנה, בהשמטות עריכה וקיצורים, קיצור פשעיו של האיש: על מה הוא צריך להיחקר, או להישפט, שאלה כהן-סבן: “כמו כל אדם שיש אחריו הרבה, הרבה הרבה דברים, צריך לעמוד לחקירות”...איזה דברים?, הקשתה כהן-סבן, הרי הוא מעולם לא נחשד בדבר. “יש פה 18 דירות שהאדם הזה מחזיק...”, טענה לב, “אז מה, נבקש מכל אחד הצהרת הון, נשפוט כל מי שיש לו דירות?”, שאלה כהן-סבן (אגב, אין לי מושג אם לברק יש דירות או לא), “מדובר פה באדם שמזמן הוא שופט בדימוס ואין לו שום השפעה, הוא לא, יש פה עם, שנתן 64 מנדטים לממשלה ימנית על מלא, לא יתכן שייצאו בהצהרות האלה..”, המשיכה לב. וכן הלאה.
אין מילים גדולות ובומבסטיות מדי לתאר את מצבנו. ניטש כאן קרב על נשמתה של המדינה המדינה היהודית היחידה שלנו. על ערכיה. על הדמוקרטיה. על מגילת העצמאות. על מה שניסינו להקים כאן, וגם הצלחנו, ועל הנסיון להשמיד את כל זה עכשיו. צריך להודות שכשלנו כשלא התייצבנו ליד ביתה של ליאת בן-ארי במושב חרות, להגן עליה מפני אותם מגפונים. כשלנו כשלא שמרנו על משרתי ציבור רבים נוספים שהפכו למטרות דמות מול מכונת רעל משומנת ואימתנית. אסור לנו להיכשל עוד. אנחנו חייבים לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולהבין שרק מחאת המונים (לא אלימה) כמותה לא ידעה המדינה, שלא תעזוב את הרחובות עד שיהיה ברור שישראל לא תהיה דיקטטורה, תציל את חזון האבות המייסדים. לא תהיה לנו הזדמנות נוספת, לא תהיה ליהודים ריבונות רביעית. זה עכשיו, או לא עוד.