"מה אתה עושה בחיים?" 
“מה אני עושה? אני מוכר דגים".
“ומה החלום שלך?" 
“למכור דגים".
“בהצלחה". 

עשר השניות הוויראליות האלה הן חלק מאחד הטרנדים המתוקים בטיקטוק לאחרונה. מדובר בבחורה צעירה שעוברת עם מיקרופון ברחובות העיר, ושואלת את העוברים והשבים שתי שאלות: “מה אתה עושה בחיים?", ו"מה החלום שלך?". השאלות קצרות, התשובות תמציתיות. הצופה זוכה להכיר קמצוץ מהישראלים שחיים פה בינינו.

הסרטון הראשון היה של מוכר דגים מבוגר, משוק מחנה יהודה, שהגדיר את מה שהוא עושה בחיים על פי עבודתו, וענה תוך כדי לעיסה “אני מוכר דגים". מצד אחד הוא התפלא ששואלים דווקא אותו, ומצד שני, לא ניסה לייפות את תחום עיסוקו, לא המציא פוליטיקלי קורקט, מתוחכם או משודרג. הוא לא כינה את עצמו "מנכ"ל לסחר בדגת הים" או "משווק דגי מאכל". הוא תיאר את עצמו כ"מוכר דגים", החזיר את תואר עיסוקו למקור, כמו ש"מנהלת לשכה" תקרא לעצמה “עונה לטלפונים" או “לוחם אש" יכנה עצמו "מכבה שריפות". 

מוכר הדגים מירושלים החזיר עטרה ליושנה, ותיאר את עבודתו בעזרת תחביר פשוט שמורכב משתי מילים הכוללות פועל ושם עצם. נדמה שזו פעם ראשונה בחייו שהתעסק עם שאלה לגבי חלומותיו, לכן זה הפתיע אותו שפתאום באמצע היום נדרש להם. ואז ענה, כמעט בתמיהה - “למכור דגים". זו שאלה שהאדם הסביר יענה עליה ב"כיבוש העולם", "התעשרות מהירה", "טיול לאוסטרליה" או "ניהול פרויקט יוקרתי" - אך מוכר הדגים חולם לעשות את הדבר האחד שאותו הוא מממש מדי יום בחנות הדגים בשוק של ירושלים. 

שתי השאלות הפשוטות האלה חושפות את הפער בין ישראל העובדת לישראל החולמת. ישראל האחת חיה את יומה, אנשים פשוטים שעובדים במקצועות רגילים, אפשר לומר ישנים: זגג, מוכר בחנות, גננת, טבח. האנשים האלה רוצים להמשיך כמו שהם. באותו תחום עיסוק, אולי קצת להתפתח, טיפה להתקדם. הצעירים ביניהם עונים שהם חולמים להקים משפחה, להיות בריאים. שאיפות אלמנטריות, בסיסיות, בנות השגה, בדרך כלל.

ישראל האחרת היא ישראל הפוסט־מודרנית. שאותה מייצגת השואלת. זו ישראל שמשוכנעת שיש מעבר לכאן ועכשיו. היא ציפתה שלכל אחד ברחוב יהיה חלום גדול שאותו ירצה להגשים, תוכנית חומש תעסוקתית שירצה לממש.  

היא עוצרת אותם בדרך, בנקודת זמן רנדומלית, רובם עונים מה המקצוע שלהם, אנשים שיושבים על ספסל בשדרה או הולכים בטיילת. המוזיקאי והמתכנת חולם לשלב תכנות ומוזיקה. מוכר הקפה והיין משוק הכרמל חולם שלא יהיו לו חרדות. המקעקע משינקין חולם על שקט נפשי. גולש צעיר מודה שהוא חי את החלום. התשובות, כדרכם של חלומות, לעתים אמורפיות.

הסרטונים הקצרים האלה יכולים להחזיר את כולנו לקרקע המציאות. לבסיס. ישראלים רק רוצים שקט, משפחה, תעסוקה טובה. לפעמים להתפתח, לעתים להתקדם או להתרחב. בעיסוקיהם ובחלומותיהם כולם דומים. צנועים. טובים. זו ישראל האחרת, שאותה כמעט לא מראים בטלוויזיה. אין שם תגרנים, וכחנים או פאנליסטים טלוויזיוניים מחרחרי ריב ומדון. הם גם כנים וישירים. חלומם קטן, לעתים מעורפל.   

לעומתם, חלומו של יאיר לפיד גדול וברור. הוא רוצה להיות ראש ממשלה. האמצעים הם להמשיך לעשות את אותו פרצוף בדולח מרצין, לענות בביטחון שעוד שנה וחצי יחזור. חלומו שיפסיקו לגחך כשהוא מבטיח מרד או הפגנה, ושאף אחד לא ישים לב שיותר מכל, הוא משחק בלהיות ראש ממשלה, עם תנועות של ראש ממשלה וחליפה של ראש ממשלה ועניבה ומשפטים חדים כאילו הוא ראש ממשלה. שאף אחד לא ינפץ את הפסאדה הזאת שלו, שלא יבחינו בפתולוגיה הנרקיסיסטית שאינה יודעת גבול או מחסום או ביקורת או היגיון. 

יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)
יאיר לפיד (צילום: מרק ישראל סלם)

האגו הנפוח הגיע לממדים גרנדיוזיים, עד כדי כך שהוא מסתבך בזוטות, בשאלות פשוטות. לפני הבחירות לא ידע להשיב מה עשה בצבא, אחריהן לא השכיל להסביר מדוע טס לפריז, או מה עשה בבית כשכולם הפגינו. הוא יחזור לפורמט התשובה הקבועה של חצי חיוך, רבע בדיחה, שינוי מבט לצד השני ואז לענות “אפילו אתה יודע שזה שטויות" - הוא עונה כאילו הוא ראש ממשלה קבוע לשעתיד, שבטעות כבר גולגל הכי למעלה שאפשר, והוא יודע, כמו כולם, שגם כשזה היה אצלו בידיים, הוא לא ידע לעשות עם זה כלום, ולעולם לא יידע. אולי בחלום.