באחד מימי יולי 2012 ישבתי לקראת שעת השקיעה במסעדת "יוליה", הנמצאת בקצה הדרומי של נמל תל אביב, כוסית ג'וני אדום, סיגריה ושקיעה מול הים הם מתכון מנצח כל פסיכולוג לאנשים שסיימו שבוע עצבני במיוחד וזקוקים לרגיעה.

מולי, בצמוד למעקה שמפריד בין גלי הים לטיילת הנמל, ישבה קשישה על כיסא מתקפל. לרגליה שכב כלב לבן שנשם והתנשף בכבדות, ונראה

בגיל הפנסיה כשקם והלך כמה צעדים אך החליט לשוב ולהיכנס לעמדת ארצה. על המעקה היו שעונות שתי חכות שניכר עליהן לפי מראן שהן עתיקות ואינן נמנות עם סוגי החכות החדישות שנמצאות בשוק. 

אמרתי לעצמי שזהו צילום נפלא והתחלתי לצלם, כשלפריים נכנס גבר גבה קומה אך שפוף. הוא רכן לעבר הקשישה וליטף את שערה. הייתי קרוב מספיק כדי לשמוע ששאל אותה בקול רך אם הכל בסדר. הוא הגיש לשפתיה כוס מים ועזר לה ללגום, אחר כך הוציא מתיק שהיה שעון על הכיסא בקבוק מים ומזג לצלחת פלסטיק שהייתה מונחת ליד הכלב המתנשם בכבדות. 

אחרי שביצע את שתי הפעולות האלו, הרים חכה אחרי חכה ובדק אם היו אכילות ואולי אפילו יש איזה דג על הקרס, כנראה שלא היה. צילמתי גם אותו ועשיתי עליו זום. אף שהשמש הייתה בתהליך מתקדם של שקיעה ואי אפשר היה לזהות בוודאות תווי פנים, לא היה לי ספק שזהו אברהם הסלוניקאי.

הנחתי לרגע את המצלמה וניגשתי קרוב לשניים. "יש אכילות?", אני שואל בקטנה כדי לא להיות נודניק. הגבר מסובב אליי את הפנים, מה שלא מותיר לי ספק שזה אכן אברהם הסלוניקאי. הפנים שלו חרושות קמטים וניכר בו שבילה הרבה מחייו בשמש הלוהטת. אני מביט על כפות הידיים, שנראות כמו רקטות טניס, ואין לי ספק קל שבקלים שזה הוא. בהפתעה הוא פתאום צוחק ושואל אותי "אתה עוד פרחח?", הוא מביא לי לחיצת יד שגורמת לי לפלוט "איי־איי־איי", כמו באותם ימים שהיה לוחץ ולא מרפה עד שהייתי מתחנן. 

כשאני אומר אותם ימים, הכוונה לימים שבהם עבדתי בדיג אי־אז בשנות ה־70. הסירה עגנה בנמל, ולא חשוב מתי היינו יוצאים לדיג, או חוזרים מהדיג, תמיד אפשר היה להמר בסיכוי של 90% שאברהם הסלוניקאי יעמוד על המזח עם כוס קפה וסיגריה, יציע את עזרתו בסחיבת ארגזי דגים אם היו, בניקוי רשת אם היה צורך והכי חשוב - בהכנת קפה תוך כמה דקות וכל זה עם חיוך רחב והחלקת כפות, ולא לחיצה, כי לחיצת היד שלו הייתה מפרקת ואף בן אדם אחרי יום עבודה מפרך או לקראת יום עבודה מפרך לא רוצה יד מפורקת.

אברהם מביט אל הגברת שבכיסא. "זוכרת את הפרחח הזה?", הוא שואל בקול עדין. "היה פעם דייג, אחר כך מציל, אחר כך גנב, אחר כך נעשה ג'ורנליסט גדול", הוא צוחק. היא מביטה עליו במבט בוהה כאילו הוא ואני איננו קיימים. הוא לוקח אותי בזרוע כמה מטרים הצדה. "היא חולה קשה, לא מתפקדת, לא מדברת, בקושי הולכת, כשהיא בבית היא רק בוכה, אני לוקח אותה כל יום לים, בים היא לא בוכה, לא מדברת. רק אם יש דג בחכה, אפילו מרמיר קטן או בורי פיצל'ה היא מחייכת קצת, היית מאמין?".

"פעם היית מביא לי קפה, שאביא לך קפה עכשיו?". הוא מהנהן בראש. "לגברת גם?". הוא מניד את ראשו לשלילה, "אסור לה, יש לה לחץ דם וסוכרת". "משהו אחר?", אני מתעקש, "אולי מיץ?". אברהם מביט עליי כועס, "יקר מיץ, לוקחים 20 שקל, היית מאמין? למי יש 20 שקל בשביל כוס מיץ. בבית אני עושה משני תפוזים כוס מיץ, זה עולה מקסימום שני שקל". 

כשאני הולך להביא קפה, מיץ ולקחת בשבילי עוד וויסקי, אני רואה שהשמש נושקת למים. אברהם, אשתו והכלב ממש על השקיעה. אני דופק צילום אחד בחשאי והולך להביא הסחורה.

בדרך לדלפק ובחזרה אני חושב על מה שאברהם אמר לגבי מחיר כוס מיץ. כשאני חוזר ומביא לו קפה, אני מציין שהקפה בלי סוכר, כמו ששתינו פעם. כשאני רוצה להגיש את המיץ לגברת, הוא עוצר אותי ולוקח את הכוס ממני וניגש אליה, מלטף את ראשה ואומר לה שהפרחח קנה לה מיץ. כשאברהם מלטף את ראשה, הכלב מכשכש בזנב ומשמיע קולות גניחה, מבקש גם "צומי" וליטוף.

אברהם לא חוסך. בקושי הוא מתכופף ומעביר את כף ידו הענקית על ראשו של הכלב. בקושי הוא מתיישר ותוך כדי גניחה הוא זורק לי שהגב שלו הרוס, פריצת דיסק, עוד מהימים שבהם היה סוחב שקים של 50 קילו כאילו היו שקיות ניילון.

השמש שוקעת במים סופית. אברהם בודק את החכות, בשקית הניילון שעל הרצפה ישנם שני דגי מרמיר קטנים. כשהגברת לא רואה, הוא משליך אותם חזרה למים. "הסיפור הקשה זה עכשיו", הוא אומר בעצב, "להקים אותה, לקחת את החכות, הכיסא, הכלב ולשים אותה על העגלה ולנסוע הביתה. קשה־קשה, אבל אין מה לעשות".

אני שואל בלחש אם אפשר לעזור, והוא מסמן לי ביד לא. "לך שב", הוא מבקש. "תבוא איזה יום יותר מוקדם, נדבר קצת. אני לפעמים שומע אותך ברדיו, יש לך חתיכת ג'ורה. ותדע שאף פעם לא סבלתי אותך אבל בגללך, כשאתה לפעמים מקלל, שושנה יושבת במטבח עם הרדיו ויוצא לה צחוקים קטנים". 

האיש גדל הממדים רוכן לכיוון שלי ומביא לי בוסה קטנה במצח ומבקש שוב: "לך־לך, שב אצל העשירים על וויסקי. בפעם הבאה אולי אני אשתה איתך". אני הולך ויושב ומזמין עוד וויסקי ומציץ לכיוון של אברהם, שמבקש מהכלב לקום. בכף ידו הגדולה הוא אוחז בשתי החכות, ביד השנייה הוא עוזר לשושנה לקום ומייצב את העמידה הרופסת שלה. היד עם החכות אוחזת בכיסא המתקפל. בעיטה מיומנת קטנה מקפלת את הכיסא. אברהם, שושנה, הכלב והציוד יוצאים בצעדים אטיים לכיוון מגרש החנייה.

הסקרנות הורגת אותי. זכרתי שהוא גר בשכונת עובדי הנמל, ברחוב אבן גבירול פינת יהודה המכבי, אזור שהדביל המצוי מכנה את תושביו צפונבונים אך אינו יודע שהאזור היה מקום משכנם של פועלי בניין, עובדי נמל ואנשים קשי יום מכל המינים והסוגים, שהיו ראשוני העיר העברית. 

בחישוב מהיר שעשיתי, היה נראה לי שאברהם צריך להיות באזור גיל 90. לא האמנתי שיש לו רכב והוא נוהג בגילו המופלג. לפי הקטע של מחיר המיץ, גם שיערתי שאין לו כסף להחזיק מכונית ולרכוש דלק במחירי שמפניה. 

השלישייה השתרכה באטיות במגרש החנייה. בפינת המגרש נפתרה לי התעלומה: עמד שם תלת־אופן ישן  שכמותו כבר לא רואים. בתלת הזה השתמשו בזמנו סבלים. אברהם הניח את הכיסא על המקום שמיועד לסחורה, ולמרות גילו המופלג הרים בקלילות את שושנה והושיבה על הכיסא. אחרי שושנה העלה את הכלב, שהשתרע בתשישות. בתנועות מיומנות אברהם יצר מעין מכלאה בעזרת שני חבלים שסגרו את המתחם שבו ישבו שושנה והכלב. הוא לקח קצת אוויר ואז עלה על המושב והחל לדווש באטיות לעבר היציאה של מגרש החנייה.

במהלך החודשים שאחרי הפגישה הזו, הגעתי כמה פעמים לקראת השקיעה לנמל. ישבתי עם וויסקי וסיגריה. די העציב אותי שאברהם, אשתו והכלב אינם. באיזה יום חורף הגעתי לקראת השקיעה. לפני שהזמנתי משקה, קלטתי ליד מעקה המזח דמות יושבת על כיסא מתקפל, אוחזת בחכה. התקרבתי מהצד ונשענתי על המעקה, מציץ לעבר הדמות. כזה שינוי לא ראיתי בחיים שלי באף בן אדם.

זה היה אברהם. כבוי, שפוף. בזווית הפה הייתה לו סיגריה כבויה. עיניו היו חצי עצומות. הוא התנשם בכבדות, חרחר יותר מאשר התנשם, לפני שהספקתי להחליט אם להימלט או להישאר, הוא מלמל "וויסקי, אני אשתה איתך וויסקי".

הלכתי להביא וויסקי, מנסה לחשוב בקוליות אם לשאול אותו או לחכות שיספר לבד. בחרתי בדרך השנייה. הבאתי לו וויסקי. הוא הניח את החכה ולקח את הכוס בשתי ידיים, הן רעדו. "נגמר", הוא אמר, "נגמר הכל, שושנה מתה, הכלב מת, אני מת, תגיד מזל טוב". הייתי מבולבל. אמרתי "מזל טוב" מגומגם. הכוס, שנראתה קטנה בידו הגדולה, הורמה לכיוון שלי. השקנו את הכוסות. הוא ירק את בדל הסיגריה הכבויה מזווית הפה.

"היום אני בן 98", אמר ופרץ בבכי. "לבד, לגמרי לבד". הוא לגם בשלוק אחד את הוויסקי ובקול מפורק אמר: "סתם אמרתי שלא סבלתי אותך, אני זוכר שפעם באיזה חג הבאתם מכה דגים ועשית לי שקית גדולה. ככה סתם, בכיף שלך. אמרת שאני מביא לכם קפה כל יום, אז על כל כוס קפה שמת דג בשקית. זה היה מצחיק". הבכי שלו הפך לצחוק קטן. צחקתי איתו. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו, שותה איתו, צוחק איתו, בוכה איתו.