הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם הם מסמכים רשמיים. “מסמכופוביה", אני קורא להפרעה שמטרידה את מנוחתי בקביעות. לא יודע אם אכן קיימת קטגוריה פסיכיאטרית בסגנון, אבל אם כן - לפניכם דוגמן הבית לסינדרום.
כל מעטפה רשמית שנשלחת לתיבת הדואר שלנו מעוררת בלבי חרדות בלתי נתפסות. אפילו דרישה לחידוש רישיון הרכב מוציאה אותי מדעתי. השבוע קיבלנו הודעה מהרשויות שהגיעה העת לשלם אגרה. עניין בלתי מזיק לחלוטין שאפשר לבצע אחת־שתיים, ואפילו באופן מקוון. ועדיין, מהרגע שראיתי את המעטפה ועד לנקודה שבה היא נפתחה, צצו בחזי מיחושים שבקלות יכלו להתפתח להתקף לב מתקדם. ארנונה, חשבונות חשמל, מים, הודעה מהעירייה ודומיהם מקשות עליי את הנשימה ועלולות להוציא אותי מאיזון בריא לכמה שעות טובות.
הבומבה מגיעה באופן קלישאתי לחלוטין, כשנשלח מידע ממס ההכנסה. לפני הכל, שמתם לב שהמעטפה עצמה בנויה באופן מסתורי ומותח? כדי למצוא את המידע צריך לקרוע את המעטפה משני צדיה ורק אז התוכן מתגלה. בדרך כלל האינפורמציה טכנית לחלוטין: עדכונים, תשלום קטן שיש להשלימו וכו'.
באופן אדוק אני מאוד משתדל לא לעצבן, ואפילו לא במעט, את רשויות המס. כפועל יוצא, בשנים האחרונות שוחחתי עם רואה החשבון יותר פעמים משדיברתי עם אשתי. כמעט פעם ב־24 שעות הוא מקבל ממני מייל, טלפון או וואטסאפ. לעתים הם יהיו ארוכים ומבוהלים.
למזלי, איש המקצוע שעובד מולי סובלני, מבין את הקושי הנפשי המיוחד של הפציינט שלו ויודע שהוא משמש בעל כורחו בתפקיד שנע בין רואה חשבון מומחה לפסיכולוג. למרות הניסיון להיות מושלם בכל הרמות מול הרשויות, מדי פעם יש בלת"מים. אלו עניינים שנפתרים בדרך כלל בקלות, כך יודע החלק ההגיוני שבמוחי. הצד האמוציונלי בנפשי לעומת זאת מתפרץ לרמות של הר געש בוער ופעיל ברגע שעיניי שוזפות כיתוב כזה, עד שנדמה לי שהדרך לכלא קרובה מאוד. “איך אשרוד מאחורי הסורגים?", אני קורא בזעקות שבר לעבר אשתי, שלמדה כבר מזמן להתעלם מהשטויות שלי.
העול חריף עד כדי כך שנדרשים ימים רבים ומאות שיחות עם רואה החשבון כדי שאתנער מההיסטריה, אבין שהמצב תקין ואשוב לשגרה.
המצב חמור יותר בשל הסטטוס שלי. נולדתי בארצות הברית, מה שהופך אותי לאזרח אמריקאי. מצד אחד אינני נדרש לוויזות ולאישורים בכניסה לאמריקה, מה שמהווה יתרון משמעותי, אולם בכל שנה מחויב אנוכי להגיש דוח הכנסות והוצאות לדוד סם. עכשיו, קחו את הפחד שלי, המסמכופוביה, ובסוף של כל שנה אזרחית הכפילו אותו פי כמה וכמה.
אשתף אתכם, הקוראים, בעסק הביש שפקדני. החשיפה היא סוג של הליך תרפויטי לאדם הרצוץ שלפניכם. ובכן, לפני שנים מספר נפלתי בפח. בטיפשותי הרבה רכשתי, עם אדם נוסף, דירה בברלין. הלכתי שולל אחרי שוק הנדל"ן הגואה ופסעתי בעקבות החלום על פנסיה עתידית ועל בעלות על נכס בלוקיישן מרכזי בעיר אירופית, שבה נוכל לנפוש בלי להידרש לתשלומי עתק במלונות כאלה ואחרים.
עברתי על החוק הקדוש ביותר בשמירה על כספו של אדם: לעולם אל תיכנס לעסק שאינך מבין בו דבר. נניח בצד את הפזיזות האישית, המשבר הכלכלי וקריסת השווקים העדכנית באירופה, שהדירו שעות של שינה מעיניי, ונתייחס למציאות של ניהול הנכסים בגרמניה.
כמעט מדי יום אני מופגז במיילים ומסמכים בגרמנית סביב הדירונת שחציה בבעלותי. הקפדנות במדינה הזו אינסופית. הוסיפו שטקר בקצה מסדרון, שתי קומות מתחת לנכס שבבעלותך, ויינחתו עליך עדכונים אינסופיים ושעות של תרגום שמסתכמות במאבק אישי שלי בגוגל טרנסלייט. על זה כבר התגברתי. גם על מפח הנפש שבעסקה עצמה, עסקה שמפסידים בה, התגברתי. אבל שלשום החוורתי לחלוטין.
נשלח אליי מסמך רשמי מרשויות המס בגרמניה. אחרי שהזנתי את הטקסט בתוכנת התרגום, גיליתי שחשבוני עוקל בשל חוב של גרוש וחצי בערך שנפל בין הכיסאות ולא שולם למרבה הצער. רואה החשבון המקומי הסביר שזה עניין לא מסובך ויטופל בקלות. טעויות שקורות, כך הגדיר זאת. אותי זה לא הרגיע. בלילה, בחלומי, ראיתי איך המשטרה שם מוציאה צו לאינטרפול, וכאן בישראל פושטים על ביתי מאות שוטרים בגלל 24 שקלים שלא שולמו. מישהו אולי רוצה לרכוש ממני דירה בלב ברלין?