כשהלהיט “הווידיאו הרג את כוכבי הרדיו" יצא בתחילת שנות ה־80, אני לא בטוחה שמישהו העלה בדעתו שהסיפור רק ילך ויחמיר. לאחרונה כמעט כל חברי הפייסבוק שלי משתמשים בתוסף החדש של הבינה המלאכותית ChatGPT, שבעצם כותב עבורם טקסטים.
מבוססת בינה מלאכותית: זו האפליקציה שזכתה להכי הרבה חיפושים בגוגל
לפני כמה ימים קיבלתי מחברה נוסח של הזמנה לאירוע גדול שהיא מארגנת, שנכתב על ידי הבינה המלאכותית. “אני צריכה שתערכי לי את זה", היא ביקשה, ואני נכנסתי בחרדה רבה לתוך הבליל המילולי שדווקא היה מנוסח לא רע, דרש פה ושם תיקוני הגהה אבל היה קר ומנוכר. הייתי חרדה, כי ידעתי שהסיפור הזה יגיע בסופו של דבר גם אליי, מי שמתעסקת במילים ומכבדת אותן וגם מתפרנסת מהן, בניגוד לכל ממציאי הבינה שמזינים קוד במחשב והולכים לתקוע שווארמה ממומנת מכרטיס שמספק להם ארוחת צהריים.
הסיפור הזה גרם לי לבחילה עזה, ולהסתייגות ברמה האנושית בעיקר כלפי כל מי שישב ופיתח את התוסף הזה. סביר להניח שהוא לא התרגש משיר מימיו, ואפילו לא קרא את שייקספיר בשפת המקור. הוא לא ידע מה זה הרגש הזה שעובר בגוף, כשקוראים ספר שמרטיט לך כל נים בדם. כשהייתי בת 18, קראתי בפעם הראשונה את “האמן ומרגריטה", ועד היום אני זוכרת את התחושות שהוא העביר בי, עד כדי כך שאני קצת מפחדת לקרוא אותו שוב ולגלות שבמבחן הזמן וההתבגרות האישית שלי אולי לא אתרגש ממנו שוב.
ChatGPT, או איך שלא קוראים לזה (למען האמת, גם ממש לא מזיז לי איך קוראים לזה באמת), עושה עבודה די טובה כמו כל תעשיית הבינה המלאכותית המתפתחת, שעובדת טוב יותר ככל שיש לה יותר נתונים שבני אדם הזינו. אבל אם אין לה ערך טכנולוגי, עסקי, כלכלי או כל דבר שנוגע לעניינים הרציניים של החיים, אני לא מבינה למה שאנשים שפויים עם בינה שאינה מלאכותית ירצו להשתמש בה?
אני עוד יכולה להבין גרפיקה או תמונות שמעוצבות על ידי תוכנת מחשב, אבל ברגע שנכנסו לי לטריטוריה הטקסטואלית, עמדתי על הרגליים האחוריות, עד כדי כך שאפילו לשם השעשוע לא רציתי לנסות לכתוב שירים או הגיגים על ידי התוכנה הזו, שמנסה להשתלט על המוח שלנו ולהפוך אותנו ליצורים אבודים, ריקניים וחלולים, שרק בוהים במסכים כל היום. חלולים תרבותית ורוחנית, כנראה כמו הממציאים שלהם שיושבים אי־שם.
יסלחו לי כל ההייטקיסטים מפתחי ה־AI וכל אותם “מוחות". לא אתם העלובים בעיניי. זאת אומרת, לא אתם אישית, אלא הכיוון שהאנושות האומללה החליטה להפנות אותנו אליו. אני מבינה שהסיפור הזה משדרג את האנושות ברמה בלתי נתפסת.
אך כשהיא מתיימרת להחליף כוח אדם נחוץ, כשהיא גורמת לכך שמכוניות ידהרו בכביש ללא נהג (עד שתהיה תקלה), ושאומנות כמו ציור, צילום, כתיבה וכל מה שמערב בתוכו רגש אינדיבידואלי עם כישרון הולך להיתפס (או לפחות לנסות להיות מוחלף) על ידי מחשב קר ומנוכר (שאפשר להשתמש בו למטרות זדון, אם רק מישהו ירצה) - הוא משהו שיותר מפחיד אותי מכל מלחמת אזרחים שהיא.
אם אתם שואלים את עצמכם למה אני מגיעה עם רוח קרבית כזאת כלפי תוסף טכנולוגי שאף אחד לא מכריח אותי להשתמש בו, במקום לכעוס למשל על מה שקורה במדינה, אז התשובה קלה. מרגיזה אותי הקלות שבה אנשים ממהרים לוותר על האוטונומיה שלהם, על החשיבה החופשית שלהם, על עצמיותם ולפעמים גם על גופם.
מתסכלת בעיקר הנהירה העיוורת כעדר בלי להקדיש מחשבה למשמעות של הפעולות שלנו. בין שבבזבוז זמן משווע מול המשחקים של הרשתות החברתיות, שעושות ניסוי פסיכולוגי מתוחכם על מוחנו, ובין שבעמידה מחוץ לחנות מכולת סטנדרטית לחלוטין ויקרה להחריד, רק כדי להכריז “היינו כאן".
היום שחששתי ממנו הגיע, הרגע שבו למילים כבר אין יותר תדר, רגש או משמעות, יש להן רק קוד רובוטי שנותן פקודות שתפקידן להעביר מסר. רות עבור. הגענו לעידן שבו בני אדם כל כך מפחדים כבר מרגש כנראה, שאפילו על המילים שלהם, אלה שיוצאות מדם לבם, הם מוכנים לוותר בכזאת קלות. במצב כזה בעיניי לפחות, פוליטיקה היא הצרה הכי קטנה שלנו.