על הנייר, אין הפכים גדולים יותר מדרעי ונתניהו. אשכנזי, לבן, אליטיסט ומולטי־מיליונר, מול ספרדי שחור יליד מרוקו. רחביה מול מקנס. חרדי שומר מצוות, מניח תפילין וסמוך לשולחנם של רבנים, מול חילוני/אתיאיסט זולל שרצים המסרב בעקביות להצטלם מניח תפילין וסמוך לשולחנם של מיליארדרים. MIT בבוסטון מול ישיבת פורת יוסף. איש העולם הגדול מול איש עולם התורה. מנהיג המציית להוראות רבניו, מול מנהיג השועה להוראות רעייתו ואחד מבניו. וכן הלאה.

לאחר שבג"ץ פסל את מינויו לשר: זו "חבילת הפיצוי" שהציע נתניהו לדרעי
מקורבי רה"מ על פסילת דרעי בבג"ץ: "נתניהו לא לוחץ על דרעי, הכל יהיה בהבנה"

מצד שני, יש ביניהם גם קווי דמיון רבים. שניהם משוכנעים שהם מתנת האל למין האנושי בכלל ולעם ישראל בפרט. שניהם מוקפים בחבורות אינסופיות של מקורבים, מלחכי פנכה וחנפנים, סביב שניהם הולך ומתעצם פולחן אישיות קיסרי. שניהם הפכו את העניין העדתי לכלי פוליטי ומשסים אותנו זה בזה. לאחד יש "נושא בשורה" בשם ד"ר אבישי בן חיים, לשני יש צבא אדיר, אנושי ודיגיטלי, של חסידים ושופרות רועשים.

שניהם נהנתנים מופלגים. סיגרים שמנמנים, מעדנים משובחים (זה כשר, השני לא), חליפות יקרות, תיקים (לואי ויטון) יקרים. שניהם מחבבים כסף (אחד מהם מתמקד בעיקר בכסף של אחרים). לשניהם וילות קיט מפוארות, זו בספסופה וחברתה בקיסריה (וברחוב עזה, וברחוב הפורצים).
על שניהם מגן מעגל הדוק של אנשי מגפון וזרוע, אלופי גידופים וטינופים מדופלמים. את החבר'ה של נתניהו למדנו להכיר בשנים האחרונות.

החבורה של דרעי כונתה בזמנו "התנזים". טעמנו מדובשה ביום חמישי, מול ביתו, עם הגידופים לעבר שופטי בג"ץ, כמו "שופטים אשכנזים לבנבנים, אתם אלה שרצחו את אבותינו". תקראו את זה שוב. יהודים, ישראלים, במדינת ישראל הריבונית, מטיחים בשופטי בית המשפט העליון שרצחו את אבותיהם. לא הנאצים עשו את זה, לא העמלקים, אפילו לא הערבים. השופטים.

זוהי מורשתם של דרעי ונתניהו. הם התחילו את דרכם הכי רחוק זה מזה שאפשר, הם מגיעים לישורת האחרונה ביחד. שניהם משוכנעים שהם גדולים מהמדינה, חשובים ממנה. שניהם מסתבכים סדרתיים. אחד הורשע שלוש פעמים, בין היתר בשוחד. השני הסתבך באין ספור פרשיות, מרובן נמלט בעור שיניו, עכשיו הוא עומד לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. את שניהם מאחדת השנאה למדינה ש"רודפת" אותם. במציאות, הם רודפים את המדינה. עד כמה שזה נשמע נורא, אני כבר לא בטוח שהמדינה תצליח לחמוק מהם.

במחצית השנייה של שנות ה־90 ניהל הציר נתניהו־דרעי את המדינה. דרעי היה יו"ר ש"ס הכל־יכול, נתניהו ראש ממשלה צעיר. האדם השלישי היה אביגדור ליברמן. חיבוק הדוב שהעניק אז דרעי לנתניהו סייע לאהוד ברק להביס אותו ב־1999 בפער ניכר. ליברמן הבין את הפרינציפ עוד קודם, כשהתפטר מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. היום ליברמן הוא הדמון הגדול של שניהם.

סביב שלושת אלה סערו אז אין ספור פרשיות, התנהלו עשרות חקירות משטרה שהניבו לא מעט כתבי אישום. דרעי הורשע שלוש פעמים. ליברמן חמק כמעט ללא פגע. נתניהו הצליח לחמוק פעמים רבות, עד שהואשם ומשפטו מתנהל עכשיו.

פוליטית, השלישייה נחצתה: ליברמן, שהחל את הקריירה כיד ימינו של נתניהו, נשאר באותו מקום. ימין חילוני אידיאולוגי ליברלי. מי ששינה פאזה הוא נתניהו. ההדר הז'בוטינסקאי פינה את מקומו למכונת הרעל. הליברליות הומרה בהעצמת הממסד החרדי־אורתודוקסי. ההגנה על מערכות המשפט והצדק הפכה לג'יהאד נגד הדמוקרטיה.

מדובר בטרגדיה כפולה. לשניהם, נתניהו ודרעי, היה פוטנציאל אינסופי. נתניהו עם הכריזמה השופעת, הכישרון העצום, תפיסת העולם והראייה הגיאופוליטית המשוכללת. דרעי עם הקסם האישי, העוצמה הפוליטית והיכולת למגנט קהלים גדולים.

אני זוכר את אמנון דנקנר המנוח מרצה לי על דרעי. באותם ימים הייתה להם חבורה שהתגבשה ב"פופוליטיקה" אצל דן מרגלית. היו שם דנקנר, אולמרט, טומי לפיד ז"ל ודרעי. לזכותו של דרעי ייאמר שביכה את שני רעיו כשהלכו לעולמם, מעומק הלב. בוויכוחים שלי עם דנקנר על דרעי, הוא טען שאני לא מכיר את דרעי. כשטענתי שדרעי חרדי קיצוני, דנקנר התפקע מצחוק. כשדיברתי על הברית שלו עם נתניהו, כנ"ל. בדיעבד, נדמה לי שדווקא דנקנר לא הכיר אותו.

שניהם, נתניהו ודרעי, המריאו לפסגה בגיל צעיר ואחר כך התרסקו אל הקרקע. דרעי הלך לכלא, נתניהו הלך הביתה. אבל שניהם חזרו. עכשיו הם חבוקים מאי־פעם, לפותים זה בזרועותיו של זה, כבר קשה להבדיל ביניהם, להפריד בין כתבי האישום של האחד והרשעותיו של השני. הם נראים הכי הפוך שאפשר, אבל מהווים חצאים של אותו שלם, המתגלגל עכשיו ככדור הרס ענק לעבר מוסדותיה החשובים והרגישים של הדמוקרטיה שלנו.