המונח ״לא ייאמן״ עובר בעידן הנוכחי זילות מואצת. הנה, למשל, רגע מסוים ממסיבת העיתונאים של נתניהו אמש, שמתאים להגדרת ה״לא ייאמן״ אבל מתקבל באדישות ציבורית: עמד שם האיש, בחליפה הדורה ועניבה תואמת, על פודיום שבו טבוע סמל המדינה, ולקח קרדיט על הורדת יחס החוב־תוצר של מדינת ישראל ל־60%. הוא התרברב וזלזל בכל אלה שניבאו אפשרות להתדרדרות ליחס חוב־תוצר של 80% וראו זה פלא, בזכות ביבי אנחנו עכשיו על 60%, מספר שבו יכולות מעצמות גדולות מאיתנו בהרבה רק להתקנא.

ובכן, כל הפרטים נכונים, רק שאין להם קשר לנתניהו. כלומר, יש להם קשר לנתניהו, כי בתקופתו, בין 2019 להחלפתו ביוני 2021, ישראל אכן התדרדרה בכל הקשור ליחס חוב־תוצר התדרדרות מואצת ואף חצתה את ה־70%. אלא שאז נתניהו נאלץ לעזוב את לשכת ראש הממשלה. במקומו נכנסו לשם בנט ולפיד.

לשר האוצר קראו אביגדור ליברמן. הממשלה הזו, לא ממשלת נתניהו, תיקנה את המופקרות של ממשלת נתניהו והיא, ורק היא, חתומה על המספר הנפלא שנתניהו ניסה לקחת עליו קרדיט, בלי בושה, תוך שהוא משקר שקר גס בשידור חי לכל עם ישראל. מה ניסה אתמול נתניהו לעשות במסיבת העיתונאים? הוא ניסה לקושש לעצמו אליבי. הוא יודע יותר טוב מכולנו שהוא מחריב את הדמוקרטיה הישראלית ועומד לדרדר את הכלכלה הישראלית עשור או שניים אחורה. הוא חייב, באופן דחוף, למצוא אשמים חליפיים לאסונות האלה. את מי הוא מצא? כרגיל: את ״השמאל״.

אנחנו כבר מכירים את הפרקטיקה הזו. בכל פעם שהוא נתקל בהתנגדות כלשהי או ביקורת כזו או אחרת, בכל פעם שהוא מריח שהפיאסקו בדרך, הוא יוצא להתקפה: מפעיל את מכונת הרעל, מסמן את האשמים, מפציץ ומפיץ את השקרים. זה מה שהוא עשה אתמול. עוד קודם נטפלה מכונת הרעל שלו לנגיד בנק ישראל, הפרופסור אמיר ירון, שהעז למלא את חובתו ולהעביר לראש הממשלה את האזהרות המפורשות ששמע בכנס הכלכלי בדאבוס.

את האות, כצפוי, נתנה הלהביור האנושי המכונה גם ח״כ טלי גוטליב, שקבעה כי ״הנגיד חצה כל גבול״, ממש כמו היועמ״ש, ממש כמו נשיאת העליון, ממש כמו כל אחד שמפגין חשיבה עצמאית. החרה החזיק אחריה ח״כ דני דנון, ששאל: ״איפה הנגיד היה כשיאיר לפיד העביר שטח ובו גז בשווי מיליארדים ללבנון?".

ובכן, גוטליב ודנון היקרים: נגיד הבנק מילא את חובתו. כששמע את האזהרות בדאבוס, והיה חייב לדווח עליהן לראש הממשלה. זה מה שהוא עשה. קאפיש? ובעניין ההסכם הימי עם לבנון: הנגיד היה בדיוק איפה שהיו כל ראשי זרועות הביטחון, בכירי משרד החוץ, אנשי המל״ל ובכלל. הוא הבין וידע שההסכם עם לבנון מניב יתרונות אדירים לישראל בכל התחומים, מהביטחוני ועד הכלכלי. אם זה לא היה כך, נתניהו היה מבטל את ההסכם הזה.

אבל לא רק הנגיד הנוכחי. גם קודמיו, יעקב פרנקל וקרנית פלוג, חתומים על אזהרה דומה. גם אותם מינה נתניהו. האזהרות הללו מצטרפות למכתב, שעליו חתומים מאות כלכלנים בכירים מישראל ומהעולם, לאזהרות של סוכנויות הדירוג, לאזהרות של ראשי קרנות הון סיכון המשקיעות בישראל ולאזהרות של ראשי ההייטק (הבולטת בהן הייתה האזהרה של מנכ״ל נייס). כל האזהרות הללו, כך מתברר, מבוססות על מזימה של השמאל. כולם שמאלנים. כולם עוכרי ישראל. חוץ מנתניהו, כמובן.

מדבריו של נתניהו עולה כי הסכנה הקיומית החמורה ביותר לישראל, הציונות והיהודים באשר הם, היא ״עודף המשפטיזציה״. האיום האיראני אאוט. חיזבאללה פאסה. חמאס יכולים לקפל. זה הכל המשפטיזציה. על פי נתניהו, זה מה שמפריד בינינו לבין גן העדן המושלם. זה מה שמטרפד את כל הפרויקטים התשתיתיים החיוניים שלנו.

המשפטיזציה. נסו למצוא בג׳יהאד המכונה גם ״הרפורמה״ של יריב לוין משהו שמטפל ב״משפטיזציה״. נניח, הוספת מאות שופטים למערכת המשפט. הוספת מאות רשמים להוצאה לפועל. הקמת בית משפט כלכלי נוסף. יש? אין.

הוא החזיר אותנו לכביש 6, אתם מבינים? כביש שנכבש כאן לפני למעלה מעשרים שנה. אז כדי לסלול את כביש 6 ביתר שאת, יריב לוין מחריב עכשיו את הדמוקרטיה הישראלית. אתם יודעים מי האחרון שעיכב וטרפד כאן פרויקט תשתית חשוב? נתניהו. הוא זה שהורה לאופוזיציה למנוע את העברת חוק המטרו בכנסת הקודמת, רק כדי להציק עוד קצת לממשלה שחטאה הגדול ביותר היה שלא הוא עמד בראשה.

אל תתבלבלו. נתניהו מביט בהפגנות ודואג. הוא שונא מחאה. בפעם הקודמת שהמוני ישראלים יצאו לרחובות, הוא נאלץ לאפסן את האידיאולוגיה החשובה ביותר שלו ולשחרר מאות רוצחים תמורת גלעד שליט. מה הוא יעשה הפעם? יטיל את האשמה על מישהו אחר. כרגיל.

אבל זה לא יעזור. ההיסטוריה לא תשכח לאיש הזה מה שהוא מעולל עכשיו לחלום הציוני ולדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הוא בן של היסטוריון. אני מאמין שעמוק בתוכו, כשיריב לוין לא בסביבה, כשסמוטריץ׳ רחוק, כשבני המשפחה הגרעינית עסוקים בענייניהם, הוא יודע את האמת הזו. הוא יודע שספרי ההיסטוריה שלא ייכתבו על ידו, לא יחסכו ממנו את האמת האיומה הזאת.

הטור המלא יפורסם מחר ב"מעריב־סופהשבוע"