"נראה לי שהייתי אמור להיות משהו יותר מוצלח מזה״, אני חושב לעצמי בזמן שאני מביט על עצמי במראה. המראה מציגה אדם עם שיער לא ממושמע, מבט מעט חולמני ושתי עיניים כחולות.
עוד חודש וקצת אהיה בן 40. חתיכת גיל. גיל שבו אפשר להתחיל לסכם. האמת היא שנראה לי שהייתי אמור משהו יותר מוצלח ממה שאני. אני מגיע לגיל 40 כשאני מדדה עם גב שפוף. נראה לי שהייתי אמור להגיע לגיל הזה בריצה וגב זקוף. אני סוחב על גבי יותר צרות וכישלונות מהצלחות והישגים. על פי כל התחזיות, הייתי אמור להיות משהו יותר מוצלח, הפוטנציאל היה גדול, אך הביצועים בשטח היו מוגבלים, מאכזבים. אני סולטן ה־כמעט. כמעט להצליח, כמעט להשלים משימות, כמעט להיות נורמלי.
מצד אחד, אני בחיים - שזה בפני עצמו הישג לא רע. מעבר לזה, אין יותר מדי. אני חי לבד בממלכה של בדידות כשהקירות מספרים את סיפור חיי. תמונות של שני הילדים, תעודת סיום ממוסגרת ממכון הגמילה. על המקרר ציור שהילד צייר לי ליום הולדת 39 וממש לידו צילום של יום הולדת מוקדם הרבה יותר, כשהייתי ילד קטן. בצילום רואים את אבי יושב לידי ולידו עוגה שהביא לי ליום ההולדת. זו עוגה משונה, היא איננה בצורה של חיה או דמות מצוירת כלשהי - אלא בצורה של מכונת כתיבה. מי מכין לילד עוגה של מכונת כתיבה? זה באמת קצת משונה, אבל כנראה שכבר אז היה ברור לאבא שלי שהכלי הכי יעיל שיוכל לתת לי לחיים הוא הכתיבה.
הכתיבה היא משתיק הקול שלי מכל הרעש הזה של החיים. רעש בלתי פוסק שלא נותן לי מנוחה. רעש מסיבי, אקטיבי, כרוני. קוראים לזה, אני מניח, רעש החברה המערבית: צלצולי סלולריים, כלי רכב מכל הסוגים שנוסעים בלי הפסקה, טלוויזיות ששופכות עליי תוכן רותח, פלזמות ומסכי LCD עם ה־HD וה־VOD שלהם, פרסומות שמזנקות עליי באינטרנט, מיקרוגלים שמצפצפים את הצפצוף המעצבן שלהם, קופות רושמות שנפתחות ונסגרות, משק כנפיים של ציפורים חולפות ושיחות של אנשים, המון שיחות של אנשים; שיחות אישיות, שיחות קבוצתיות, שיחות עצבניות, שיחות עדינות, שיחות מהירות, שיחות אטיות, שיחות לאורך, שיחות לרוחב, שיחות מונוטוניות, שיחות סלולריות, שיחות צפופות, שיחות חלולות ושיחות כבדות. וזה לא נפסק אף פעם.
חוץ מהרגע שבו אני מתיישב לכתוב והזמן פתאום עוצר וזה רק אתה והנייר, או ה״וורד״, וכל המציאות הצפופה והלחוצה נשארת בחוץ. ופתאום אתה קצת שוכח מהעולם שבחוץ, מהעולם האכזרי והאגרסיבי הזה עם כל העשירים עם הנהגים שלהם שהכסף שלהם נותן להם את הזכות שיקראו על שמם מוזיאונים, בתי חולים, אצטדיונים ומגדלים. העולם עם כל מסכי הפלזמה האלו שמשדרים פרסומות עם אנשים יפים מדי ומושלמים מדי שהם הכל חוץ ממה שאתה. עם כל חברות התרופות שמנהלות את אחורי הקלעים של המדינה הזו, מתחמקות ממס בפוזה של מושיעי הכלכלה ומשווקות תרופות אנטי־דיכאוניות, אנטי־חרדיות, אנטי־דלקתיות ואנטי־פסיכוטיות שבתמורה לגאולה הפרמקולוגית מעניקות לך תופעות לוואי בלתי נסבלות.
עם כל הפוליטיקאים שמבלים יותר זמן בבתי משפט מאשר בכנסת. וכל מחירי הנדל״ן שמזנקים בצורה פסיכית ביחד עם מחירי המצרכים בסופר, ובזמן שהם מזנקים אתה בקושי מצליח להביא רבע ניתור. וכל האנשים שמנסים לנצח את הזקנה עם בוטוקס ואפים יהודיים שעברו טרנספורמציה אצל ד"ר קליין ושותפיו.
עולם עם חקלאות שמתבססת על פירות מרוססים בצבע, ומזון מהונדס, ונתונים ביומטריים, ושפים שמצלמים את עצמם באינסטגרם במקום לבשל, וזמרים שמקדמים הלבשה תחתונה במקום לשיר, ורשת חברתית שמדרגת אהבה בלייקים, ומחקרים שמצביעים על כך שעובדים שמקיימים יחסי מין מעל ארבע פעמים בשבוע מרוויחים יותר מאלו שלא, ושגברים שנותנים חשיבות לאורגזמה של בת זוגם הם גברים יותר מאושרים, ושמין אוראלי מונע בגידות, ושבעלי אייפון עושים פי שניים יותר סקס מבעלי אנדרואיד, ושבסקס ממוצע אתה שורף 150 קלוריות - כך שאם יש לך אייפון סביר להניח שאתה די רזה.
עוד חודש וקצת אהיה בן 40, ואני חושב שאני נכנס לעשור החמישי בחיי בשתיקה, בשקט, כאילו אני נכנס מהדלת האחורית בדממה, בלי שאף אחד ישמע. אנשים נוטים לומר בדרך כלל שהם אינם מצטערים על שום דבר ומה שקרה הוא מה שהיה צריך לקרות. ובכן, אני כן מצטער על הרבה דברים, הרבה טעויות ופניות לא נכונות שלקחתי. אני מגיע לגיל 40 כשאני מתמחה בעיקר בלדפוק דברים ולהרוס דברים טובים שנבנו בחיי. הדבר היחיד שנדמה לי שאני טוב בו הוא בלגרום לילדים שלי לאהוב אותי מאוד ויכולת מסוימת לנסח את עצמי.
מדי פעם ניגשים אליי אנשים ואומרים לי שהם אוהבים לקרוא את מה שאני כותב. פעם אחת זה קרה והילד שלי שאל אותי אם אני כותב בשביל שייגשו אליי אנשים ויגידו לי דברים יפים.
״אני כותב״, אמרתי לו, ״כי אין לי ברירה״.
״אולי גם אני אכתוב כשאני אהיה גדול״, הוא אמר לי, ואני רציתי להגיד לו שהבעיה היא שבשביל לכתוב אתה צריך שיקרו לך דברים. הרבה דברים. יותר מדי דברים. במקום זה אמרתי לו: ״אתה תעשה מה שתרצה כשתהיה גדול, תהיה מה שאתה רוצה להיות״.