"תמותי!", אני שואגת לתוך הסלולרי שלי ותוך כדי כך מקלידה בעצבנות של מכונת ירייה: ת' מ' ו' ת' י'. “סליחה, אנא חזרי על בקשתך שנית", היא עונה לי, “אלוהים ייקח אותך ואת האחים הבוטים שלך!", אני צועקת בפרצוף בוער ומוחה אגל זיעה. על המסך רצות שלוש נקודות, שלוש נקודות, שלוש נקודות. אני רותחת. ההקלדה שלה נראית לי אטית מאוד וכבר ממילא 25 דקות שאני מקללת אותה. מה לא אמרתי לה. מנוולת, פח זבל ועוד כמה קללות מאגף בית הכיסא.
אני יושבת במרפסת וחובטת את הראש באדנית. טוב שיש אדנית שמשמשת גם מקום מסתור מפני מציצנים שעוברים ברחוב ושומעים את הג'ורה שלי, המפכה ברגעים אלה כמים זכים. “מיד אעביר אותך למענה אנושי", היא עונה לי בשוויון נפש. לא הייתי מגדירה את עצמי כאישה סבלנית. בכלל לא. אולי עקשנית מאוד. כזו שלא מוכנה לקבל כניעה מול צ'אט בוט או בוט או לא יודעת איך קוראים לזה.
בכלל לא מעניין אותי, כל הדיבור המייגע על “אינטליגנציה מלאכותית" ועל זה שלצ'אט בוטית הראשונה היה שם שנתן לה אלוהים, נתנו לה אביה ואמה ונתנו לה בני האדם: אלייזה, ילידת 1994. עם יד על הלב, אני אפילו סולדת מזה. איך יכול להיות שבני אדם שמחזיקים מעצמם יצורים תבוניים, לפעמים אפילו גאונים, יכולים להיות כל כך סתומים כשזה נוגע לעוד איזו המצאה טכנולוגית שהם עצמם חתומים עליה ויש סיכוי סביר שהיא זו שתמיט עליהם כיליון? ואז מה? היקומו קברנים בוטים שיאמרו “קדיש" על האנושות הסתומה?
בשנות המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה־30, בעיצומו של מסע התעמולה הנאצי בגרמניה 1932, זמן קצר לפני שהיטלר יימח שמו וזכרו עלה לשלטון, אלדוס האקסלי כתב את הספר “עולם חדש מופלא". הוא חזה בו חברה קפיטליסטית שפלת רוח שמתקיימת בתוך עולם סטרילי שבו העוברים האנושיים הם פרי מעבדה מתוחכמת שמסווגת אותם לפי קטגוריות ומעמדות וקובעת את עתידם. המעמד הנמוך, אפסילון, נועד לבצע מטלות טכניות מבלי להתלונן. תינוק מהמעמד הנמוך מקבל מכות חשמל כאשר הוא מתקרב לספרים, כדי להבטיח שגם בבגרותו יתרחק מהם. כל מעמד נשטף מקטנות באמונה שהמעמד שלו הוא הכדאי ביותר. נשמע נורא? הבריות של האקסלי לא בלתי מאושרות, כי הן לא מכירות דבר אחר.
בשנת 1958 האקסלי כתב את “ביקור מחדש בעולם אמיץ חדש" ובו הוסיף לתהות על האפשרות לשלוט ביצורי אנוש בכוח סמים מערפלי חושים. לא אלכוהול, הרואין או קוקאין, אלא תרכובת כימית הקרויה “סומה", שאפילו בכמויות קטנות השרתה תחושה של אושר. האקסלי זיהה עוד כמה דברים. לאחד מהם הוא הצמיד את הכינוי “עריצות הרווחה": שיכרון כוח טכנולוגי וזרימה בלתי מבוקרת של משאבים ואוצרות טבע אל המפעלים ומשם אל קהל צרכנים עצום. הוא הבין שמדובר בעסקה של נוחות זולה תמורת התמכרות צרכנית.
השלטונות לא ממש חיבבו אותו. לא עניין גדול. חיפשתי ולא מצאתי שלטונות שחיבבו נביאי זעם שעמדו וירקו להם בפרצוף את האמת. כך הגיע שמו של האקסלי לרשימת שמות שגיבש היינריך הימלר, שר התעמולה הנאצי. השמות כללו את השמות של נשות ואנשי רוח שהימלר ציווה לאסור מיד לאחר כיבוש בריטניה בידי הנאצים, ולתת להם את הטיפול ההולם: וירג'יניה וולף, א.מ פורסטר, ה.ג' וולס ועוד. היום היו אולי קוראים לזה טיפול המרה ממחשבות. לא יודעת בוודאות, אבל אם אתאמץ בוודאי אמצא את מי לשאול.
"את מתפזרת!", מזכירה לי חברתי החכמה ע'. היא לא בוטית כלל ועיקר. “תכתבי לא רק על הקפיטליזם ועל כל האלי–אקספרסיות של העולם ועל זה שהעולם קורס תחת שפע מדומה, אלא גם על העלבון של האנשים המבוגרים שמבקשים מהם להיות מיומנים במחשב. תחשבי על אלה שבשבילם לא מדובר בפעולות טריוויאליות והם לא נולדו לתוך זה.
תכתבי על חוסר המגע האישי מול הבנק, מול רופאים, מול ספקי האינטרנט שאפשר להצטרף אליהם בסיועה של בוטית חביבה בקלות אבל לכי תרדפי אחריה כשאת רוצה להיפרד מהם", היא אומרת. “את יודעת מה, תכתבי על זה שאנחנו בעצמנו נהיינו בוטים שמנסחים תסריטי שיחה אידיוטיים ואז יושבים ואוכלים את הלב". הנה. כתבתי. נשבעת שזו אני ולא איזה בוט שהשתלט לי על הטור. בינתיים.