מחאה עממית, וטוב שכך

ומה קורה בינתיים בצד השני? במחנה גוש השינוי בעיקר מתקוטטים. לפיד מגיע/לא מגיע להפגנות, ליברמן סונט בגנץ ולפיד על הצעות הפשרה שלהם, המחאה נטולת הנהגה פוליטית נחושה שתורה את הדרך ותוביל את הכוחות. לא צריך להיבהל מזה. תשמעו סיפור: מתישהו השבוע צייץ מישהו מגוש נתניהו שגדי איזנקוט המתין ליד לשכת ראש הממשלה בכנסת עד שנתניהו ייצא, כדי להגיד לו שקרא את ספרו ומדובר בספר מצוין. יש כאן, כמו תמיד, גרעין מסוים של אמת. סביבו הררי קשקושים של לא אמת.

מה שקרה זה שאיזנקוט עלה במדרגות לכיוון קומת הממשלה בכנסת, ונתקל בראש הסגל צחי ברוורמן. לחצו ידיים בחום. “אנחנו מתגעגעים למצגות שלך בקבינט", אמר ברוורמן לאיזנקוט, כשפתאום נראה ראש הממשלה עצמו יוצא מהלשכה. “בוא, בוא תגיד שלום לראש הממשלה", אמר ברוורמן, בינתיים הם נתקלו בנתניהו ולחצו ידיים. “תגיד, גדי, קראת את הספר שלי?", שאל נתניהו. “כן", ענה איזנקוט. אגב, זה נכון. איזנקוט הוא תולעת ספרים והיסטוריון חובב. לא, הוא לא אמר שהספר מצוין. אם נתניהו היה מבקש חוות דעת, היה שומע מאיזנקוט על האי־דיוקים הרבים שנפלו בספר, מנקודת מבטו של הרמטכ"ל לשעבר. אבל הוא לא התעקש. ובזה תם הסיפור.

ובכן, לא: איזנקוט לא המתין נזוף מחוץ ללשכת נתניהו כדי להחמיא על ספרו. עכשיו לך תסביר את זה לצייצני גוש השינוי, שכבר שפטו ודנו אותו לסקילה ורותחין. כאן אני מגיע לעיקר: היכולת של גוש השינוי לכלות את מנהיגיו הפכה לאגדה. כשנתניהו לא מגיע לאף אחת מההפגנות למענו, הביביסטים מאושרים עד הגג. הוא יכול לירוק עליהם, להעליב אותם (“את משעממת אותי"), לעשות ככל העולה על רוחו, אבל הם יישארו שם, מאחוריו.

בצד השני, הפוך: הקהל מאחורי המנהיג, דוקר אותו בסכינים קטנות, לפעמים גדולות, עד שהוא נופח את נשמתו מאיבוד דם. אז נכון, לפיד הצליח לעשות את כל השגיאות האפשריות מאז הבחירות. הוא לא דילג על אף אחת, לפעמים חזר על אותה שגיאה פעמיים. אני מעריך שהוא מבין את זה בעצמו. מכאן ועד הזובור שהוא חוטף בשבועות האחרונים המרחק רב.

גם גנץ לא רווה יותר מדי נחת. כל עפעוף שלו הופך למו"מ לכניסה לממשלת נתניהו. כל מילה שהוא מחלץ מפיו עוברת מיד סריקה מדוקדקת וחקירה בעינויים כדי להבטיח שהוא עוד איתנו. זה מיותר. אני מחזיק בדעה מוזרה: המחאה לא זקוקה למנהיגות פוליטית. להפך. מנהיג פוליטי יצבע אותה בצבע פוליטי מסוים. המחאה הזו שייכת לכל עם ישראל. יש בה גם דתיים, יש בה גם ימניים. כל מי שאוהב את המקום הזה ומבין שדמוקרטיה היא עניין שביר והנזק שעלול להיגרם לה בלתי הפיך, מוזמן.

ברגע שיקום מנהיג פוליטי כלשהו וינסה לקחת בעלות על המחאה, היא תצטמצם מיד לממדיו ואחר כך תגווע, יחד איתו. הפוליטיקאים מוזמנים, אבל לא מובילים. זוהי מחאה עממית, כפי שהייתה מחאת הקיץ ב־2011. תירגעו.