לפני שהוא מדביר את הטרור, מחזיר את תחושת הביטחון (שמעולם לא באמת שררה כאן), מרתיע את המחבלים ומרגיע את היהודים, טוב יעשה איתמר בן גביר אם ינסה להתבגר. מיצג האימים שלו בהסתערות חסרת הרסן על היועצת המשפטית לממשלה, משל הצליח לחדור לקסבה בלב סלאח א־דין ולעצור את ראש הנחש, מביישת בעיקר אותו.
לא, איתמר היקר, גלי בהרב מיארה לא אשמה בפיגוע הרצחני בערב שבת, וגם לא בזה שאירע למחרת. גם אם אפשר היה (ואי אפשר) לאטום מיד בית של כל מחבל, הטרור לא היה חולף מן העולם. אני ממליץ לך לעיין בממצאי ועדה שהקים פעם שר הביטחון והרמטכ״ל לשעבר שאול מופז, כדי לבדוק האם הריסת בתי מחבלים אכן תגביר את ההרתעה. ספוילר: לא. ובכל זאת, למרות ועדת המומחים המכובדת שבראשה עמד אלוף אודי שני, יש עדיין חילוקי דעות סביב הנושא. צה״ל הורס כמעט את כל בתיהם של המחבלים המעורבים בפיגועים. נו, והם מפסיקים לעשות פיגועים? לא.
הדרך היחידה להילחם בטרור היא עבודה קשה. בצדה, מומלץ לדבר אמת. אין זבנג וגמרנו, אין קונץ פטנט. מלחמת ששת הימים הסתיימה. אנחנו במלחמת ששת השנים, או העשורים, או למעלה מזה. כל עוד אין בשני הצדדים הנהגה שמוכנה לדבר על סוף הסכסוך, הסכסוך יימשך. ושלא תהיה טעות: רוב האשמה מוטלת על הצד השני, שדחה עד היום את כל הצעות השלום המפליגות שהוצגו בפניו. אנחנו סופגים פיגועים וקוברים אזרחים וחיילים, אבל מצבנו טוב לאין שיעור ממצבם. צריך לדאוג שכך זה גם יישאר. בקצב שבו הממשלה הנוכחית מחריבה כל מה שנקרה בדרכה ומתאמצת למוסס את ההבדלים בינינו לבינם, אני לא בטוח שלעולם חוסן.
בן גביר בבעיה. קו האשראי שלו קיים עדיין, אבל אפשר כבר לראות את סופו. בעלי החוב מתחילים לנוע באי־נוחות בכיסאותיהם. יש לו כמה רעיונות טובים, יש לו גם כמה רעיונות עוועים, אבל למציאות יש רעיונות משלה. אפילו במרחב הדיגיטלי האינסופי אין מספיק מקום כדי לפרט כאן את כל הציוצים והשיקוצים והצווחות שנתניהו, מירי רגב, בן גביר וכל שאר גיבורי הרהב הפיצו אחרי כל פיגוע בימי הממשלה הקודמת. הם לא פספסו שלולית דם אחת. רקדו וביטשו והסיתו וצרחו וקבעו שכל זה קורה בגלל ״ממשלת האחים המוסלמים״ ונתניהו היה, כמובן, זה שנתן את הטון והסביר כמה חלשה הממשלה, לא רק כאן, אלא גם מול איראן. ועכשיו תורו.
ובכל זאת, יש הבדל בין אז (עד לפני חודש) לעכשיו. אז, ראשי האופוזיציה לא החמיצו הזדמנות להסית נגד הממשלה, להאשים אותה בפיגועים, למרוח דם מטאפורי על ידיה, לשפוך דלק על כל המדורות ולרקוד בתוך כל שלוליות הדם. היום, האופוזיציה אחראית, מגבה את הממשלה, מחזקת את כוחות הביטחון, לא מתלהמת ולא מתבהמת. היא ראויה למלוא הקרדיט הציבורי על כך.
מה שצריך להדאיג את נתניהו, חוץ מהמצב הביטחוני המתדרדר, היא העובדה שגם בערב עצוב כזה מילאו רבבות ישראלים את הכיכרות והרחובות במחאה ההמונית, העממית, חוצת המגזרים, נגד הבליץ הברוטלי של הממשלה על המוסדות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. אפשר היה לשקול לדחות את ההפגנה לו הייתה הממשלה שוקלת לדחות את המשך החקיקה.
צריך לקוות שלפחות בנושא הביטחוני נתניהו יוכל להתוות את הדרך הנכונה ולהתקין איזונים ובלמים נכונים במערכת, כשהוא כלוא בקבינט הימני ביותר בתולדות ישראל.
בתחום המשפטי, הוא כבר מזמן לא מסוגל ואני לא באמת יודע אם הוא רוצה. גם בתחום הזה, צפויה לו פגישה לא נעימה עם המציאות: עם המחאה, שתלך ותגאה ותגיע גם לפסים ביצועיים יותר, עם הכלכלה, שתלך ותספוג נזקים בתחום ההשקעות, ההייטק, מצב השווקים ודירוג האשראי, ועם עניינים נוספים. השאלה היא אם הוא יתעשת בזמן, או כרגיל, יאחר את הרכבת. הפעם, זו הרכבת שבה יושבים כולנו.