קוברים את הנרצחים. הסיפורים מדכאים וקורעים את הלב. אב, אם, ילד, אהובים נטבחו. גיבורים שידעו שיש סכנה ובכל זאת החליטו לעמוד מולה כדי להציל אחרים, שאולי נמצאים במצוקה. זו רמת ההקרבה והאצילות הגבוהה ביותר שיש. לוותר על הביטחון האישי שלך למען הזולת. למען אדם שאולי אתה לא מכיר, למען אחר שנקלע לצרה.
הקורבנות לא היו לוחמים מיומנים שערוכים לקרב. לא חיילים. הם היו אזרחים מן השורה, עם מצפון מפותח ודרך ארץ. אנחנו שומעים את ההספדים ורואים את התמונות - וקשה לעמוד בזה. נהר של בכי תפס את הבית שלנו. ושוב, מה שהיה הוא שיהיה בארצנו רוויית הדמים. אם נרצה או לא, נמשיך להיאבק, נמשיך להתמודד מול הגורמים שמבקשים שלא נהיה פה.
יותר ממאה שנה הם נאבקים בנו. מנסים לסלק אותנו מכאן, ואם אפשר אז גם לחסל אותנו סופית. זו הקומה הראשונה של הדיכאון שחטפתי. הקומה השנייה מגיעה ברגע שמבינים שימי הסולידריות הישראלית תמו ואינם עוד.
פעם, לא היה משנה מה עוצמת הלהבה הפנימית, תמיד אחרי אירועי טרור ואסונות, הציבור הישראלי ידע ללכד את השורות ולהתאחד. לחבק זה את זה לנוכח הטרגדיה בלי הבדל דת, גזע ומין. לאף אחד לא שינה מהיכן באת ומה הנטייה הפוליטית שלך. לא היה משנה אם אתה מהמרכז, מהפריפריה, אם אתה ימני, שמאלני, דתי או חילוני, עשיר או עני, גבר או אישה, יהודי או ערבי - כולם בכו והתאבלו יחד.
הניחו בצד לכמה רגעים את הטינות הישנות לטובת עמידה איתנה, שבמרכזה החלום על המשך קיומה של מדינת ישראל. הסולידריות הזו שווה הרבה. יש בה כוח ובמובנים מסוימים היא מעמידה אותנו על הרגליים, למרות השנאה המטורפת מבחוץ והאתגרים הביטחוניים והקיומיים הלא נגמרים שמטלטלים אותנו. עכשיו נראה שבלון החמצן הזה נגמר.
האחווה היפה והמאופקת שהייתה מנת חלקנו לא נראתה בשבוע האחרון. גם לא באופק. היא שקעה לחלוטין לתוך האופל ההרסני שנקלענו אליו בחסות השנאה ברשתות החברתיות, הקיטוב והרשעות האינסופית בפוליטיקה. המפגעים הצליחו במקום שבו פצצות וגנרלים עוינים וצבאות חמושים היטב כשלו במשך שנים ארוכות. הם העמיקו את הקרע ופירקו אותנו עוד קצת, אולי מעבר לנקודה הקריטית.
גם ככה לאחרונה הדבק היה רופף במיוחד, הגידים מתוחים לחלוטין והכל קרוע ופרום. פתאום, בקלות דעת בלתי נתפסת שמעת קריאות על כך שאלמוני משתף פעולה עם האויב ופלוני הוא שלוחו שמסייע לשונאינו. עוד רגע יישלפו כאן אקדחים ויירו אחד בשני בשביל ספין ולייקים. האלגנטיות מתה מזמן, אבל ההכלה, הכבוד והתפיסה הבסיסית שיש לנו מטרה משותפת, התפוגגה כעת לחלוטין.
הלב מפורק לנוכח הפיגועים המחרידים, אבל את מה שנותר ממנו אנחנו מרסקים בעצמנו. הייתי קורא - בעצם הייתי מתחנן לכולם - להיזכר בתחושת הסולידריות הישנה, שהיא לא רק עניין רגשי אלא גם הכוח שמחזיק את המדינה הזו יחד; אבל ספק אם זה יעזור אל מול גלי השנאה והזעם שמתנפצים על הראש של כולנו. כנראה בסוף הם יפרקו את מה שעד לא לפני הרבה שנים הייתה מדינה, שלפעמים יכלו למצוא בה לכידות אמיתית.
באקלים הזה, רווי הנגטיביות, השנאה והאלימות, חגגנו לבכורה יום הולדת 4. השגרה חייבת להתקיים. לך תסביר לקטנה שהימים קשים והכל נסדק. יום הולדת לא דוחים. הכנו עוגה בצבעי קשת בענן, ניפחנו בלונים ותלינו עיטורים עם תמונה של חד־קרן. מיכאלה אוהבת אותם. הם מסמנים משהו פלאי, מעולם אחר שכולו טוב. אחרי שכיבתה את הנרות על העוגה, עלה על פניה חיוך של אושר טהור, כזה שיש רק לילדים. לרגע אחד חשבתי שגם בימים שחורים צצים מדי פעם כמה חד־קרנים, רק נקווה שהם לא ייכחדו לגמרי בקרוב.