כל עוד ההתנגדות לצעדי רפורמת שר המשפטים יריב לוין לא יצאה מתחומי הכיכרות והכבישים הנחסמים מדי מוצ"ש, איש במחנה הימין לא שידר דאגה. הרי עברנו את מחאת האוהלים של 2011, עברנו את ה־15V של 2015, עברנו את הפגנות הדגלים השחורים של 2020 ואת ממשלת שינוי של 2021 – אז לא נעבור את "מחאות הרפורמה" של 2023?
לא קשה להגדיר על אוטומט כ"שמאל בוגדני" את כל מי שקם ומוחה בזירה הפנימית נגד צעדי ממשלת נתניהו המכהנת. וזה לא משנה אם מדובר בארגוני מחאה, בהתארגנות אנשי ההייטק או באמירה של דיפלומטים בדימוס. כל עוד המוחה הוא בעל תעודת זהות ישראלית ובעל זכות הצבעה בבחירות לכנסת ישראל – האבחנה היא חד־משמעית ולא ניתנת לערעור: "שמאלן שונא נתניהו".
קשה הרבה יותר ואמין הרבה פחות להשליך לאותה הקטגוריה הנוחה של "השמאלנים הבוגדנים" את מנהיגי אירופה ואת בכירי הממשל האמריקאי, שלאחרונה התחילו לשאול שאלות מורכבות ולפעמים גם להתבטא בפומבי.
רמזים עמומים התחילו לזרום לירושלים מוושינגטון מיד עם קום הממשלה. השמות ”הונגריה" ו"אורבן" אומנם אף פעם לא צפו על פני השטח, והניסוחים היו עדינים וזהירים הרבה יותר, אך בין השורות ניתן היה לזהות את הדאגה: פן ממשלת ישראל, המורכבת מחברים ימניים, לאומניים ודתיים, תלך במסלול של הונגריה.
ראש הממשלה נתניהו סיפק לכל המודאגים תשובה אחידה, חד־משמעית, שלא משתמעת לשתי פנים: לא משנה מי השותפים, העיקר שאני זה שקובע. והרי אותי אתם מכירים לא מתמול שלשום.
התשובה לא ממש הרגיעה את ביידן. הוא אכן מכיר את נתניהו ויודע כי על אף היותו של ראש ממשלת ישראל חילוני, ליברלי, שגדל על ערכי הדמוקרטיה האמריקאית, מי שעלולים לקבוע אלה דווקא השותפים שמחזיקים את שלטון הליכוד על כתפיהם: עוצמה יהודית, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות.
הדאגה העמומה הפכה לגלויה בשבוע הראשון של כהונת ממשלת נתניהו החדשה. באותו הערב של יום רביעי, 4 בינואר, כאשר שר המשפטים לוין הכריז על המהפכה שהוא נחוש לחולל ברשות השופטת בישראל.
אחרי המסרים שהועברו מרחוק, בשיחות טלפון בין בכירי הממשל לבכירי ממשלת ישראל, הגיע שלב השיחות האישיות, פנים אל פנים. תחילה זה היה היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, שביקר בישראל לפני כשבועיים.
אחד המסרים שהביא סאליבן מוושינגטון היה בנוגע לרפורמה המשפטית ולמתח הציבורי שנוצר בעקבותיה. אך הדאגה האמריקאית בדבר המתרחש בציבוריות הישראלית באה לידי ביטוי השבוע, בשיחות שקיים בירושלים מזכיר המדינה של ארה"ב אנתוני בלינקן.
בלינקן ונתניהו ישבו שעתיים לפגישה. התארכותה של פגישה בילטרלית אינה דבר נדיר. פגישות כאלה מתארכות כמעט תמיד מסיבות טבעיות, הרי יש להם, לראש ממשלת ישראל ולמזכיר המדינה האמריקאי, על מה לדבר ובמה לדון. מאיראן ועד המלחמה באוקראינה, מהטרור הפלסטיני ועד מצב הרשות הפלסטינית.
השיחה הפעם הייתה שונה. טוני בלינקן הוא לא רק מזכיר המדינה האמריקאי, אלא גם יהודי, בנו החורג של שמואל פיזאר ז"ל, מניצולי השואה הכי מפורסמים בעולם היהודי. בלינקן התחנך על אהבת ישראל ועל האהבה למדינת ישראל, והוא הגיע לפגישות בירושלים כדי לדבר כאחד מהמשפחה.
הרצוג נחלץ לעזרה
ביום וחצי שבהם שהה בירושלים, נפגש בלינקן עם נתניהו, עם הנשיא הרצוג, עם שר החוץ כהן, עם שר הביטחון גלנט ועם ראש האופוזיציה לפיד. בכל שיחה ושיחה שקיים, העלה מזכיר המדינה את נושא הרפורמה, וביתר שאת את סוגיית המתח סביבה, שגובר והולך בחברה הישראלית. בכל הפגישות הוא שאל את בני שיחו: "מה קורה כאן באמת? הייתכן שיש פה שיח על הזכויות? הייתכן שיש פה משהו שהוא מעבר לוויכוח פוליטי לגיטימי?".
אף מילה מאלו שעלו מאחורי דלתיים סגורות, לא הסתננה לנוסח ההצהרות לתקשורת שנתן מזכיר המדינה. המורכבות הרי ברורה, והוא הקפיד מאוד למיין את דבריו. ועדיין, חטף קשות גם על המשפט וחצי שאמר לגבי "השינויים שנעשים בקונצנזוס", שאותו כן הרשה לעצמו לומר מול מיקרופונים ומצלמות. אמר, ומיד הואשם ב"העברה של שיעורי דמוקרטיה בהתנשאות בלתי מוסתרת", כהגדרת מבקריו מקרב חברי נתניהו לקואליציה.
בשלב זה עדיין לא מדובר באזהרות, כל שכן באיום בהשלכות ממשיות של השינויים, אם וכאשר בעקבותיהם ישראל תצעד לכיוון הלא נכון בעיני וושינגטון. כשמזכיר המדינה האמריקאי מדבר על "השותפות הבנויה על בסיס הערכים המשותפים", הוא מתכוון בדיוק למה שהוא אומר.
הברית הקרובה והייחודית מאוד שנבנתה במרוצת הזמן בין ישראל וארה"ב מתבססת לא רק על האינטרסים האסטרטגיים היבשים. לצדם, ואולי אף לפניהם, ייחודיות הברית היא באופי הדומה, בפרשנות הזהה שבשתי המדינות נותנים למושג "דמוקרטיה".
"ברור שהברית לא תישבר, הסיוע הצבאי יימשך גם אם הרפורמה תהפוך את ישראל למדינה הרבה פחות דמוקרטית בעינינו ממה שהייתה עד כה. הברית תישאר, אך האינטימיות תיעלם. יש לנו ברית עם הרבה מדינות, לא כולן בדיוק דמוקרטיות מערביות. גם טורקיה וגם ערב הסעודית הן בעלות ברית שלנו.
"אפשר לבנות בריתות מחוץ לתחומי המשפחה. אך יש בריתות הכי קרובות ומחייבות, ואלה הבריתות שבתוך המשפחה. הברית עם ישראל עד עכשיו הייתה ברית שהיא גם קרבה משפחתית, וחבל מאוד לאבד את זה", כך מתאר את המבט האמריקאי על המתרחש בישראל גורם מספיק בכיר ומספיק ותיק כדי לזהות את הניואנסים על פרטיהם.
דאגה בפורמט דומה עלתה כמה ימים קודם לכן, בשיחות שקיים נשיא המדינה הרצוג במהלך ביקורו בבריסל. את האירופים, בשונה מהאמריקאים, קשה להגדיר כבני ברית של ישראל ברמה משפחתית. הם רחוקים הרבה יותר וסבלניים הרבה פחות, והנושא הפלסטיני עדיין נמצא בראש סדר העדיפויות בכל המגעים עם בכירים ישראלים.
ועדיין, ישראל כדמוקרטיה נתפסת בבירות אירופה כבעלת ברית וכבעלת חשיבות אסטרטגית. השאלות על אודות המתרחש בזירה הפנים־ישראלית נשאלות מתוך דאגה לשינויים אפשריים ולא רצויים על המפה הגיאו־פוליטית.
ואין בימים אלה לנתניהו סנגור דיפלומטי יותר טוב ויעיל מנשיא המדינה. בכל יעד בעולם שאליו טס יצחק הרצוג לעוד ביקור רשמי, בעוד בירה אירופית או מזרח־תיכונית, בכל מקום ובכל פגישה, עונה הנשיא על השאלות הכי מורכבות ומסביר: "ההגה בידיים של נתניהו, שהוא מנהיג שקול, אחראי ובעל ניסיון עשיר. הסירו דאגה מלבכם".
לו בשנת 2015, עת ניהל הליכוד קמפיין אגרסיבי, לפרקים אף אלים ומשמיץ, נגד ראשי המחנה הציוני יצחק הרצוג וציפי לבני, היו מספרים לנתניהו כי כעבור שמונה שנים יתרוצץ אותו הרצוג ברחבי הגלובוס, ובכל פגישותיו יסנגר עליו בפני מנהיגי העולם – ספק גדול אם היה מאמין.