הנה הצעה לשרי ושרות ממשלת ישראל: פעם בחודש – תקראו ספר. ולא את הספר של בנימין נתניהו. כלומר, אפשר גם אותו, אבל לא רק אותו. וגם לא רק את הספרים של חבר הכנסת שמחה רוטמן. נדמה שבכל פעם שאני מסובב את הראש, רוטמן משלים יוזמת חקיקה, ולידה ספר. את הקודם, "מפלגת בג"ץ", קראתי. היה מעניין. את החדש, "למה שהעם יבחר את השופטים?", טרם הספיקותי. אבל תחושה של דז'ה וו כבר יש.
הוצאת הספרים סלע מאיר אומנם מוכרת רק את הספר של נתניהו במסגרת "סדרת מנהיגים", לצד ספר על ווינסטון צ'רצ'יל. אבל בינתיים, דווקא רוטמן הוא מי שכותב בקצב של צ'רצ'יל. נשאר רק להוסיף את הוויסקי, הסיגרים, התעוזה, המקוריות, הסגנון, ההומור. כל אחד יכול להיות צ'רצ'יל.אז ספר בחודש. משהו שירגיע את השרים, יעסיק אותם לכמה שעות, יפתח להם אופק חדש לעולם שאיננו מצטמצם לקטטה השבועית עם איזה יועץ משפטי שהפריע להם כך, או הרגיז אותם אחרת.
השבוע נמליץ על "הסיפור של רוסיה", ספר חדש למדי של אורלנדו פיגס. מיטיבי לכת יקראו לצדו את "שערי אירופה", על ההיסטוריה של אוקראינה, ויקבלו את אותו סיפור משני צדדיו. זה סיפור ישן, שתחילתו במפגשים בין ספנים ויקינגים לשבטים סלבים לאימפריה ביזנטית, המשכו בפרשים מונגולים, במלחמות של פולנים, ליטאים ושוודים, בכנופיות של קוזאקים. סיפור ישן, שכל פרט בו מהדהד את החדש. ממש כמו אצלנו. העבר לא עבר. הנשכח לא נשכח. בטח שלא נסלח. בטח שלא נגמר.
גם בהווה שום דבר לא נגמר. מלחמת רוסיה־אוקראינה נגררת כמעט שנה, והצופים מהצד מרגישים שכבר אין בה אנרגיה. אבל את המלחמה הצפונית הגדולה ניהלו הרוסים במשך יותר מ־20 שנה. בקרב נרווה, בשנת 1700, הרוסים ספגו מפלה גדולה. גם אז אפשר אולי היה להניח שזה נגמר. אבל תשע שנים אחר כך הרוסים ניצחו את השוודים בקרב על פולטבה, אחרי שנקטו את הטקטיקה הרוסית המוכרת של אדמה חרוכה. כן, מה שעשה פטר הגדול נגד השוודים, נעשה אחר כך גם נגד צבא נפוליאון, ואחר כך נגד צבאו של אדולף היטלר. לרוסים יש זיכרון ארוך.
המלחמה הצפונית הורידה את שוודיה ממעמדה כמעצמה חשובה, והפכה אותה למה שהיא כיום - מדינה זניחה למדי מבחינה גיאופוליטית בשוליה של אירופה. מדינה שמנהיג טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מהתל בה. כן תיכנס לנאט"ו, לא תיכנס לנאט"ו, תיכנס עם פינלנד, תיכנס בלי פינלנד. נחמד שיש חופש לאזרחים בשוודיה, עד כדי אפשרות לשרוף את ספר הקוראן מול שגרירות טורקיה. נחמד שיש חופש מלא ובלתי מצונזר לאזרחים - אבל אולי גם לזה צריך לשים גבול. את להבת הקוראן שנשרף על ידי טיפש אחד גם מאה דיפלומטים חכמים לא יצליחו לכבות. לתשומת לבם של השרים והשרות העסוקים בקריאה.
צריך לקוות שהם עסוקים בקריאה. כי כשהם לא עסוקים בקריאה, הם עסוקים בעיקר בזוטות. אוטמים בית כזה או בית אחר. מתקוטטים על טקטיקה שאפשר להשאיר לרמה של מפקדי חטיבה. בינתיים, בעולם האמיתי, גנרל בכיר בחיל האוויר האמריקאי חזה השבוע מלחמה קרובה בין ארה"ב לסין. מלחמה שתתלקח בגלל עימות על השליטה בטאיוואן. הוא גם נקב בתאריך: שנת 2025. הנה אירוע שחשיבותו עשויה להיות גדולה אפילו יותר מזו של פינוי ח'אן אל־אחמר.
מה יקרה בשאר העולם אם וכאשר תתממש התחזית הזאת? מה יעשו האיראנים, שהברית שלהם עם הרוסים הולכת ומתהדקת? מה יעשו הטורקים, שמקשים על נאט"ו אבל חוששים מרוסיה? מה יעשו הגרמנים, שהיססו לפני שהחליטו להעביר לאוקראינה כמה טנקים מדגם ליאופרד 2? אצלנו נמשכת הקזת הדם האינסופית במסגרת העימות המקומי של יהודים וערבים בארץ ישראל - אבל בעולם נערכות מעצמות כבירות לאפשרות של עימות מבהיל. אצלנו פיגוע פה, תגובה שם, שגרה מקוללת של מלחמה בעצימות נמוכה - אבל בצד השני של אסיה היפנים מרחיבים את צבאם במהירות ובמרץ שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה.
ממילא, גם הזדמנות לחזור לפרופורציה השרים ימצאו בספרים. אפשרות להיזכר שיש בעולם ניצול לרעה של כוח יותר מאשר ייעוץ משפטי עם כוח עודף, ושיש בעולם בעיות של הטיה תקשורתית גדולות מאלה של תאגיד השידור הציבורי, ושיש בעולם מנהיגי ציבור אמיצים ונחושים שנאלצים להקריב אפילו יותר מאריה דרעי.
המשרה של דרעי
ואם כבר דרעי: יש משהו כמעט מעורר הערצה בנכונותו של אדם אחד להילחם זמן רב כל כך נגד מערכת חזקה כל כך על עניין זניח כל כך.
האם דרעי ישמש כשר? צריך להניח שפרנסתו מובטחת. צריך לשער שכוחו כמנהיג ש"ס חזק, בין שכן ובין שלא. האם הוא חושש שייחלש עם הזמן, אם יישב מחוץ לממשלה? אולי מזה הוא חושש. אבל אם חושש, למה לא הקפיד במסיו, ואם מזה הוא חושש, למה לא נהג כראוי ופנה לוועדת הבחירות כדי להבהיר את עניין הקלון טרם הבחירות? ואם מזה הוא חושש, למה עשה הכל עקום, במקום לנסות לשם שינוי את דרך הישר. נסתרות דרכי האל. נסתרות דרכי שליחיו מטעם עצמם.
עכשיו שוב ינסו לחוקק לכבודו חוק. עוד חוק. מיום שנכנס למערכת הפוליטית הוא מייצר רעש בלתי פוסק, בלתי מועיל. קודם נדרשו לענייניו המשפטיים, ואז לפיטוריו מהממשלה בימי יצחק רבין, ולזיגזג הבלתי פוסק של ש"ס פנימה והחוצה מהקואליציה, כן רבין, לא רבין, כן ברק, לא ברק, וחילופי הנהגה, והקרבות המייגעים נגד אלי ישי, והדרמה הבלתי פוסקת עם הרב עובדיה יוסף.
כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה רעש, כל כך מעט עשייה. אבל מסתבר שיש הכרח להחזיר אותו לשולחן הממשלה. וזה יותר דחוף מטיפול באלימות בנגב, ויותר דחוף מטיפול ביוקר המחיה, ויותר דחוף מכל שאר הדברים שהבטיחה ממשלת המלא־מלא. בלי דרעי בממשלה, מי יודע אנא אנו באים.
לעצם העניין, ביקורת שיפוטית על מינויו של דרעי עוד בימי רבין הייתה עניין שנוי במחלוקת. גם פסילתו בסיבוב הזה מעלה כמה תהיות. בעיקר היא מעלה מחדש את השאלה המנקרת על עילת הסבירות, שקולמוסים רבים כבר נשברו בניסיון להסבירה להדיוטות מסוגי.
אפשר כמובן לעשות זאת - אפשר להסביר אותה, אפילו להדיוטות. אבל ההסבר פתלתל ומחייב מעקב מדוקדק אחר מהלכים הנוגעים לתכלית סובייקטיבית ולתכלית אובייקטיבית של חוקים, הוא מחייב התעמקות ב"הלכת וונסברי" של הבריטים, הקובעת כי "במקרה שהחלטה שרשות מקבלת בעניין הנמצא בסמכותה היא כל כך לא סבירה, עד שלא ייתכן שרשות סבירה כלשהי הייתה מקבלת החלטה כזאת בזמן כלשהו, אז בית המשפט יכול להתערב".
נו, נו. רואים כמה זה קשה? "רשות סבירה כלשהי". עכשיו נחשוב: הרי כל טענה לאי־סבירות נובעת מכך ש"רשות" קיבלה החלטה כלשהי שבעיני מישהו אחר אינה סבירה. האם זו "רשות סבירה"? אם כן, ההלכה שקבעה תקפה. אם לא - אזי קבעתם מראש את תוצאת המשפט. כלומר, עמדתכם בעניין ההלכה היא שתקבע אם הרשות סבירה, שהיא שתקבע אם ההלכה תקפה. טיעון מעגלי. כך שעצם הלכת וונסברי סותרת את עצמה. או לפחות עשויה להיראות כך. להדיוטות.
לפעמים נדמה שעילת הסבירות נקבעה בעיקר כדי לעשות את חייהם של שופטים ושל פרופסורים למשפטים מעניינים יותר. אפשר לבלות שעות וימים בקריאת מאמרים מחוכמים על הסבירות - ואז לשאול אם השקעה רבה כל כך מהבנת מושג מעורפל כל כך היא כשלעצמה סבירה.
ובכל זאת נשאל, האם סביר היה למנות את דרעי לשר? עצם שאלת הסבירות מוכרחה להתכתב עם ערכי החברה שמדובר בה, עם המנהג המקובל בה. סבירות היא כמו נורמליות. אם כולם משוגעים, אז השפוי הוא הלא נורמלי.
ובהקשר לסבירות, במקום שבו ההנהגה לא מקבלת על עצמה ריסון אתי ולא מרגישה צורך לתת דוגמה אישית להתנהגות ערכית - במקום כזה מינויו של שר שהעלים מס לתפקיד של שר שתפקידו לגבות מס בהחלט ייחשב למעשה סביר. לראיה: זה מה שיעשה כמעט כל פוליטיקאי סביר לאחר מערכת בחירות סבירה, לאור הדילמה הסבירה של הקמת קואליציה סבירה. ראיות? רבין מינה את דרעי ולא רצה לפטר אותו. נתניהו מינה אותו ולא רצה לפטר אותו. ואם יש למישהו ספק, גם בני גנץ היה ממנה אותו - למעשה, הבטיח למנות אותו - וגם יאיר לפיד היה ממנה אותו. כך שבעולם ההפוך שלנו, מינוי של דרעי הוא אולי לא חוקי, אבל (בעיני ההדיוט) הוא לא סתם סביר, הוא כמעט מתחייב.
מי מפחד מ"חרם"?
הנה סיפור מחורף 2007. דיווחתי עליו מוושינגטון בעת שהתרחש. אחר כך גם כתבתי עליו בספר. תמציתו: על שולחנה של “המועצה היהודית ליחסי ציבור" (JCPA), אחד הגופים המדברים בשמה של יהדות אמריקה, הונחה הצעת החלטה הקוראת לתמיכה פומבית במשיכת השקעות מכל גוף הקשור מסחרית לממשלת סודן. זו הייתה דרכם של היהודים לומר: אם מנהיגים וממשלות לא יעצרו את הטבח בדרפור, ננסה אנחנו לעצור אותו. באמצעות חרם כלכלי.
זה היה קצת מסובך. מדוע? כי בעת שדיברו על חרם נגד סודן, לא שכחו שמעת לעת מתחדשות באמריקה יוזמות להחרמת ישראל. בשנת 2004 החליטה הכנסייה הפרסביטריאנית של אמריקה למשוך השקעות בחברות הקשורות בישראל. בכנסייה האנגליקנית התנהל דיון על מהלך דומה. באוניברסיטאות גדולות כקולומביה וברקלי נחתמו עצומות שביקשו משיכת כל השקעה בחברות המסייעות "לכיבוש הישראלי".
ממילא, כשכונסה "המועצה היהודית ליחסי ציבור" לדבר על החרמה של סודן, היה מי שחשש כי הקריאה לחרם תהיה חרב פיפיות. אם החרמה שכזו היא מעשה לגיטימי, ראוי, גם ישראל יכולה לשוב ולשמש מטרה לחרם, הזהירו. מי שהרגיע אותם היה שגריר ישראל בוושינגטון, סלי מרידור, שנאם בפני באי הכנס. החרמה "היא כלי בלבד", אמר, ואם משתמשים בו למטרה מוצדקת, אין שום בעיה. כלומר - נגד סודן מותר ונגד ישראל אסור לא משום שהכלי שנפסל במקום אחד מותר במקום אחר, אלא משום שסודן פושעת וישראל צודקת.
זו דוגמה קצת קיצונית, אבל היא תסייע להבהיר את מה שאמרתי השבוע לקלמן ליבסקינד בטלוויזיה. דיברנו, אולי זה היה ויכוח, על השאלה אם לגיטימי או לא לגיטימי שאנשי עסקים ישראלים, או יזמי הייטק, יאיימו להוציא כסף מישראל אם הרפורמה המשפטית תהפוך לחוק.
בבסיס, אני מסכים עם תומכי הרפורמה המשפטית: הלחץ של כלכלנים על הממשלה הוא לא רק אזהרה מפני בעיות שעלולות לבוא - אלא הן עצמן, האזהרות, גורמות לבעיות שמפניהן הן מתריעות. האזהרה לא מונעת בעיה, היא יוצרת בעיה. במובן זה, היא מהלך פוליטי של בלימת היוזמה, לא מהלך מקצועי של הנהרת מציאות.
ועוד טענה נכונה של תומכי הרפורמה המשפטית: הוצאת כסף מישראל למדינות אחרות על ידי חברות הייטק או קרנות של ישראלים, זה צעד שפוגע בישראל. מותר לחשוד שגם הוא נעשה מסיבה פוליטית לא פחות מאשר מסיבה כלכלית. כלומר, זה לא שראשי הקרנות קמו בבוקר והבינו שישראל כבר איננה מקום מתאים להשקעות. הם קמו בבוקר וחשבו מה עוד אפשר לעשות כדי למנוע את הרפורמה.
ועוד טענה של תומכי הרפורמה, טענה שלישית, גם היא נכונה: יש כאן בהחלט ניסיון של בעלי אמצעים - תרצו, תקראו להם ה"עשירים" - להטות את החלטות הממשלה כך שיהיו בניגוד לעמדת רוב הבוחרים. ואם לומר זאת בבוטות: יש כאן ניסיון להשתמש בכוח הכסף כדי לנטרל את כוחו של הרוב הדמוקרטי.
אז מה?
זו בעצם עמדתי, אז מה. המאבק על הרפורמה המשפטית הוא מאבק קשה. יש לו היבט אידיאולוגי כמובן, אבל הוא מתנהל בכלים המקובלים במאבקים פוליטיים כוחניים. מטרתם של הלוחמים בקרב הזה היא לא תוצאה "צודקת", כי אין הסכמה על השאלה מהי תוצאה צודקת. מטרתם לכפות צדק שמקובל על צד אחד ולא על הצד השני. אלה רוצים לכפות רפורמה, ואלה רוצים למנוע רפורמה.
במאבקים כוחניים מהסוג הזה כל מחנה מפעיל את הכלים שיש לו. מה יש לממשלה? יש לה רוב בכנסת. זה הרוב הקובע. בעזרת הרוב הזה היא יכולה להעביר את הרפורמה ולצפצף על המחאה. מה יש למתנגדים שעשוי לגרום לממשלה לחשוב פעמיים לפני שהיא מצפצפת? יש להם יכולת להפגין, אבל חלק ניכר מהציבור לא מניח שההפגנות יועילו. יש להם גם יכולת להשתמש בכוח כלכלי. כולל מה שדומה קצת לחרם. הגיוני שהם יעשו בכוח הזה שימוש. כי כמו שאמר השגריר מרידור: החרמה "היא כלי בלבד", ואם משתמשים בו למטרה מוצדקת, אין שום בעיה.
מכאן, שתי שאלות. האם המטרה מוצדקת, והאם הכלי אפקטיבי. ואלה בין השאר שאלות של עלות מול תועלת: עד כמה הוצאת כסף או צעדים כלכליים אחרים יסייעו בהשגת המטרה - ועד כמה מצד שני הם יקעקעו את הלגיטימיות של המטרה. אם ראשי חברות הייטק, או קרנות, או מה שזה לא יהיה, יגידו שהם מוציאים פעילות מישראל אם הרפורמה תעבור, אולי זה יפחיד את הממשלה והיא תרכך או תבטל את הרפורמה.
מצד שני, אולי זה פשוט יעזור לממשלה לטעון שמתנגדי הרפורמה הם אנשים ונשים שלא אכפת להם מישראל ומוכנים לפגוע בה. הם יוקיעו אותם כ"מחרימים" לא לגיטימיים. הם יאמרו - זה מה שקלמן אמר - שהמהלך שלהם לא שונה במהותו מתמיכה ב־BDS (ורוב הישראלים מתעבים את ה־BDS). הם יאמרו שאלה אנשים שמוכנים "לשרוף את המועדון". כמובן, מתנגדי הרפורמה יאמרו את ההפך. הם סבורים שהרפורמה היא־היא שריפת המועדון, והם בסך הכל מנסים להיות כבאים. ומוכנים להשתמש בכל מחבט שיכול לחנוק את הלהבות.
אחרי שאלה יאיימו כך ואלה יאמרו כך, הדילמה תחזור למתנגדים. או שיעלו את סכום ההימור, או שיחליטו להיכנע, לוותר. ואם יעלו את סכום ההימור, הדילמה תחזור לממשלה. או שתספוג את הנזק (לישראל) כדי להתעקש על הרפורמה, או שהיא זו שתוותר. וחוזר חלילה.
בקיצור, מחלוקת על העלות למדינה ועל התועלת למדינה. זה מה שמבטאת משיכת החבל. זה מה שמבטא המאבק. וכל טענה שצעד זה או אחר איננו לגיטימי, גם כאשר מדובר בצעד חוקי, היא עצמה חלק מהמאבק. בצלאל סמוטריץ' אומר ליאיר לפיד "גם אתה נהיית תומך BDS?", זה חלק מהמאבק. לפיד משיב לסמוטריץ': "נלחמתי ב־BDS כשעוד היית נער גבעות", גם זה חלק מהמאבק. ועוד לא הגענו לקריאה ראשונה, כך שהמאבק רק בתחילתו. ייתכן בהחלט ששיאו עוד לפנינו.
השבוע עשינו שימוש בנתוני אתר המדד, בספרים "The Story of Russia" מאת Orlando Figes ו"The Gates of Europe" מאת Serhii Plokhy ובדיווחי העיתון "Wall Street Journal".