יום שני האחרון היה אחד היפים בדברי ימיה של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה. מאות אלפי ישראלים עזבו הכל ועלו לירושלים. מי ברגל, מי ברכבת, מי בקורקינט או בשיירה, עם דגל ישראל ביד אחת וכרזה מקרטון שצוירה בבוקר במטבח ביד השנייה. גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, סבתות וסבים, זו הייתה הפגנה שכולה פטריוטיות ישראלית מזוקקת, מרגשת, מלחלחת עיניים שראו כבר הכל. מאות אלפי אנשים עזבו הכל ועמדו שעות בפקקים הלוך, שעות בפקקים חזור, כדי להתייצב לצד הדמוקרטיה שלהם, בשעתה הקשה.
מתיחות בין נתניהו ללוין? פרשנית בכירה מסבירה: "מדובר באירוע מורכב"
"שופטים בישראל יהיו בובות": המחאה נגד הרפורמה המשפטית נמשכת
האנרגיה שהתפרצה שם, בדרך לירושלים, גדולה בהרבה מכפי שהוערך תחילה. המחאה הזו לא תתפוגג, לא תוותר ולא תיכנע. היא מתפשטת במהירות ולא רק בקרב הלבבות של מחנה השינוי. זו אינה מחאת בלפור. היא לא מוגבלת לשונאי נתניהו, היא כוללת את אוהבי ישראל. מכל המחנות. יש בה דתיים, יש בה אנשי ימין, יש בה המוני צעירים. המשותף ביניהם פשוט: אין להם ארץ אחרת והם חשים, בכל נימי נפשם, שאם בליץ החקיקה הדורסנית יעבור, ישראל לא תהיה עוד.
יכול להיות שהיום המרהיב הזה מסמן את שעתה היפה האחרונה של ישראל, כפי שהכרנו אותה. סוכני הכאוס שהשתלטו על המדינה ממשיכים לדחוף אותה לעבר הקצה בכל הכוח, בכל התחומים והחזיתות. צמד דחפורי הדיקטטורה, יריב לוין ושמחה רוטמן, לא ממצמצים. המחווה שהציעו השבוע, לנהל דיאלוג בלי תנאים מוקדמים (ובלי להקפיא את החקיקה) היא בגדר חרוזים לאינדיאנים. בינתיים, בתסריט המופרע של מחזה האימים שבו משחקים כולנו, ממשיכים בן גביר וסמוטריץ׳ לדחוף אותנו לקצה בתחום המדיני־ביטחוני.
בן גביר, עוד נחזור אליו, החליט שבניגוד לקודמיו הוא לא ייתן למשרד לביטחון הפנים לחסל לו את הקריירה. הוא יחסל את הקריירה למשרד לביטחון הפנים. מג"ב, שב"ס, משטרה, היזהרו. איתמר הבטיח לטפל בערבים, אבל בינתיים הוא מטפל בעיקר בכם. סמוטריץ׳, שנראה לפרקים כחיקוי זול של מבוגר אחראי, חזר לעצמו על מלא השבוע כשישב עם ראשי הבנקים ובכירי ההייטק, או להפך, ואמר להם ש"לא זוכר ששמענו אתכם באוסלו, או בהתנתקות".
בצלאל היקר, ראשית, באוסלו היית בן 13, ובהתנתקות נעצרת כי תכננת להבעיר את נתיבי איילון. באוסלו, עוד לא היה הייטק. אוסלו היה הכנה להייטק. אוסלו אפשר להייטק הישראלי להיוולד ולצמוח. את ראשי הבנקים והמשקיעים לא שמעת מסיבה פשוטה: אוסלו סימן את סופו של החרם הערבי, פתיחת ישראל לשוק העולמי, הגעת עשרות מותגי־על בינלאומיים שלא דרכו כאן קודם לכן וזרם אדיר ובלתי נתפס של השקעות בישראל.
בהתנתקות, כנ"ל. איש לא איים להוציא את כספו מישראל משום שהיא יוצאת מרצועת עזה. איש לא שקל להפסיק להשקיע בישראל משום שהיא מפנה ארבעה יישובים זעירים בשומרון. להפך. מצד שני, היה מי שקרא לבני הנוער מהציונות הדתית לא להתגייס לצה"ל. אתה. אין ספק שההפיכה המשטרית החפוזה המתרחשת כאן, נעשית בחוסר תום לב.
השר אבי דיכטר פלט השבוע, בראיון לשרון גל, את האמת המדהימה שלפיה בליכוד, מפלגת השלטון, לא התקיים שום דיון רציני במה שהם מכנים "הרפורמה המשפטית". שום דיון. כלום. מרגע שהושבעה הממשלה, לקח לשר יריב לוין שישה ימים בלבד כדי להציג את עקרונותיה (החלקיים) של ההפיכה, להתניע את הבולדוזר ולצאת לדרך. את כל זה הוא עשה, כנראה, על דעת עצמו. מפלגת השלטון לא דנה בהפיכה המשטרית הזו בצורה רצינית מעולם. זה לא פחות ממדהים.
לפני הבחירות האחרונות פרסמה דפנה ליאל תדרוך שהעביר עופר גולן, דוברו של נתניהו, לחברי הכנסת של הליכוד: "היי. לגבי מערכת המשפט, בבקשה לתשומת לבך: כל אחד מבין שהמערכת המשפטית זקוקה לרפורמה, ואנחנו נעשה אותה בשיקול דעת, בהידברות ובאחריות".
ובכן, עינינו הרואות. שיקול דעת? אפילו בליכוד לא היה דיון רציני על ה"רפורמה". הידברות? בעיקר בדיחה. אחריות? לנוכח האזהרות מקיר לקיר של כל הכלכלנים הנחשבים בעולם המערבי וכל המשפטנים החשובים בישראל ובעולם, אין לצי הבולדוזרים שדוהר עכשיו אל הגבעה שמץ של אחריות. אחרי הקטסטרופה, הם בטח ינסו לעשות מעשה אמיר אוחנה אחרי אסון מירון ולהצהיר שיש בהם אחריות, אבל אין בהם אשמה.
הטור המלא מתפרסם ב"מעריב סופהשבוע"