אלדד יניב עבר מטמורפוזה. לא זו שאתם יודעים עליה. כלומר, מאז שהתחלתם לקרוא את השורה הזאת, הוא עבר אחת נוספת, ושינה את דעתו. לצורך מיתוגו מחדש - כלומר, לא זה שאתם מכירים, אלא העוד יותר חדש, שהושק כשקראתם את השורה הקודמת - הוא אימץ זקן שחור, צמידים צבעוניים, שלוש שרשראות כסופות ומשקפיים זהובים. 

הוא תמיד יתחיל כל משפט במילים “המחנה שלי". איך הוא עושה זאת? הנה שמונת שלבי המצאת הדעה החדשה על פי אלדד יניב. לא החדשה שאתם מכירים, העוד יותר חדשה. 

שלב 1 - הכחשה
“המחנה שלי טועה". בכל שלב, יניב יתכחש למקום הקודם שאליו היה נאמן. כמו העקרב ממשל הצפרדע, הוא יעקוץ את מי שעבד איתו או בצמוד אליו בעבר, והאמין בו עד עמקי נשמתו ונימי נפשו, עד שהפך ללא רלוונטי. אם זה אהוד ברק, מני נפתלי, השמאל. הוא תמיד ייצמד לאחר משמעותי כדי לרכוב עליו עד האופק או עד הגדה השנייה - מה שיותר רחוק, ואז ינטוש. 

שלב 2 - כעס 
כעס הוא לא אסטרטגיה אלא טקטיקה. טון כועס בצירוף פרצוף זועף מלא דאגה כשל נביא זעם - זו האריזה המדויקת למופעים הנוכחיים, שבהם הוא מגיב נחרצות ובלי היסוס לאירועי השעה כיושב קבע בתוכניות טלוויזיה. המופע עולה מדי ערב בפאנל כזה או אחר, בערוץ החפץ ביקרו. הכיסא שלו שמור לזה ש"תוקף את השמאל מהשמאל".

זו העמדה המקורית והנכונה לעת עתה. עד שהמצב ישתנה, או הטלוויזיה תשתנה, או שהוא ישתנה, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות או שהוא יתפוס איזו הזדמנות, אז יעבור לעמדה רעננה אחרת לחלוטין כמו “הימני החדש", “הביביסט הדנדש", “השמאלן המוכחש" או “היועץ שפרש".  

שלב 3 - מיקוח 
אלדד יניב לא משנה את דעתו אף פעם - זה אנחנו שמשתנים, אנשים מתחלפים, העולם אינו אותו עולם. הוא נותר נאמן לעקרונותיו המתעדכנים חליפות. פעם בעד חוק הנאשם ופעם נגדו. פעם קריאה למרי אזרחי מעשי, ופעם מתנער ממנה באופן מילולי. בזמנו צץ כמנהיג המפגינים מול ביתו של מנדלבליט ולפתע מגיח כאנטי־הפגנות, שעכשיו הוא מאמין שהן חסרות תכלית. פעם תורי לאהוב ופעם תורך. פעם מגולח ופעם מעוטר בזקן. פעם היינו בתקופת “המחנה הוא אני", היום אנחנו בעידן “המחנה שלי" אולי בעתיד יוחלף ב"אני מהמחנה הנגדי".

 שלב 4 - דיכאון 
“המחנה שלי לעולם לא יבין". שום דבר לא ישתנה, כל עוד לא יקשיבו לו, והרי לעולם לא יקשיבו לו, כי קשה לעקוב. הוא יסביר: זה לא שאני בעדם או נגדם - אני גם וגם, אני פנתרה, אני ערה וכולם ישנים. או: מי אני, מי אני, מי אני? כמילות שירה של קרן פלס. אני גם פופ וגם רוק, אבל באתי בכלל מג'אז, מאלתר מכאן ומשם. רגע, סולו גיטרה, בבקשה. כי אני לא סתם אלדד יניב, אני גם מגניב. 

שלב 5 - קבלה 
“המחנה שלי חייב להבין את השינוי". יניב הוא תוצר טלוויזיוני שימושי: פאנליסט אופורטוניסט שמתאים את עצמו ואת דעותיו להלך הרוח המשתנה במדינה, בעם ובעורכת המשנה שהזמינה אותו. דעותיו אינן למכירה, הן להשכרה בליסינג תפעולי בשיטת שלם וקח. הרהיטות הנוכחית תעורפל בצוק העתים, ותוחלף ברהיטות אחרת, רהוטה אף יותר ונכונה לתקופתה. 

שלב 6 - אימוץ דעה הפוכה 
“בזמנו, זה היה נכון". שינוי בדעה אינו חטא, להפך. רק חמור וגו'. אך שינוי בהמון דעות כל הזמן בהתאם לשינוי בפוזיציה מייצר חוסר אמינות אימננטי. כמעט קומי. מי אתה בעצם? עומד לצד פוליטיקאים מושחתים (לדבריו)? לוחם צדק ברחובות פתח תקווה מול ביתו של היועץ, או מוכיח בשער לצד אילה חסון? ובכל פאזה חדשה, הס פן תעיר, קמה לה דעה מעודכנת שפנויה להשכיר. 

שלב 7 - הכחשת הדעה ההפוכה 
“זה שחשבתי אז, אז אסור לי לחשוב אחרת?". ויקטור פרנקל טען: “האדם מחפש משמעות". אך אם הוא לא מוצא משמעות, הוא יחפש הערכה, ומשמצא הערכה, יחפש אהבה, ומשהאהבה חומקת, הוא ילך לחפש אותה בפאנל אחר או בערוץ אחר, ואז יחפש דעה חדשה, רלוונטית אף יותר. כי יותר ממשמעות, האדם מחפש להוציא חשבונית.  

שלב 8 - אימוץ דעה הפוכה  
אז חשבתי על זה קצת, וזה מה שאני חושב היום. שומעים?