הימים האלה נוראים. הם עלולים להוביל את החזון הציוני לשבר חסר תקדים ואולי אף לסופו. ישראל הנשלטת בידי לאומנים, חרדים ואופורטוניסטים לא תהיה ישראל ולא יהיה לה קשר כלשהו לציונות, להצהרת העצמאות או למה שהקימו כאן האבות המייסדים לפני 75 שנה.
על מדינת ישראל השתלטה כנופיה חסרת מעצורים או גבולות.

הישג לקואליציה: "חוק דרעי 2" ופסקת ההתגברות אושרו בטרומית
בדרך להידברות? ח"כ שמחה רוטמן הגיע לבית הנשיא לדון במתווה הפשרה

הם יודעים היטב מה יהיו תוצאות המעשים הללו. הם כבר רואים את הריסוק הכלכלי, את ההייטק המחשב דרכו החוצה, את המיליארדים הזורמים ללא שוב, את הדולר הממריא, את המותג הישראלי שנבנה בעמל כה רב לאורך עשרות שנים מתפרק בשידור חי. רואים, צוחקים וחורצים לשון.

הסמל המובהק ביותר של הממשלה הזו הוא ח"כ אלמוג כהן, עם אותו לייב מבחיל ששידר בליל ההצבעה. כהן לפחות עושה את זה בגלוי. כל השאר עושים דברים לא פחות חמורים, בכסות מהוגנת ואצטלה מכובדת לכאורה. בשבועות הקרובים אנו עלולים להגיע למשבר חוקתי חסר תקדים.

אם בליץ החקיקה המופקר יעבור, בג"ץ עשוי לפסול אותו. מעשה החקיקה כולו, כפי שקבעה היועמ"ש, אינו חוקי. נאשם בפלילים חמורים חבר לעבריין סדרתי, שחבר לחבורת פורעים שטופי תאוות נקם, שחברו למיעוט מגזרי לא יצרני שמנסה "להוריד את בג"ץ כבר 34 שנה" (משה גפני, השבוע בכנסת) כדי להקים על הריסותינו מדינת הלכה.

אם אכן בג"ץ יפסול את החקיקה, זו תהיה מהפסילות המוצדקות אי־פעם. כשזה יקרה, יצטרכו שומרי הסף, ארגוני הביטחון והמוסדות להחליט למי הם מצייתים. השבוע שמענו את ראש השב"כ לשעבר יורם כהן ואת המפכ"לים לשעבר רוני אלשיך ואסף חפץ אומרים שבמקרה כזה, שלטון החוק והמשפט הוא הקובע. קשה להאמין שאנחנו מתקרבים לקיר הבטון הזה, אבל זה המצב. נהגי הקטר השיכורים ממשיכים לפרק את כל מה שניתן לפירוק ולהשליך את השברים לתוך האש, כדי להגביר את כוח הקיטור ואת המהירות.

יללות השמחה וקולות הנפץ שנשמעים סביב, בעוד צי הדחפורים ממשיך להתקדם לתוך מה שנותר משומרי הסף שלנו, מופרעים מדי פעם בהפצרות מקורנפות של הקברניטים השיכורים ל"הידברות". אני בעד הידברות. הדבר היחיד שהם צריכים לעשות כדי שתהיה הידברות, זה לעצור את החקיקה. לא צריך סטופר ולא צריך דד־ליין. רוצים לדבר? תעצרו. יצליח? הרווחנו. לא יצליח? תמשיכו. יש לכם קואליציה יציבה, יש לכם זמן, לאן אתם ממהרים?

אפס, הם לא עוצרים לרגע. חוק רודף חוק, טירוף רודף טרלול, ההמון משתולל, מנתץ ומנפץ הכל, שורף את העיר על יושביה. אל נקמות ה' ושליחיו עלי אדמות לא רואים בעיניים. אריה דרעי נוקם במערכת שהרשיעה אותו שלוש פעמים. נתניהו נוקם במדינת ישראל שהגישה נגדו כתבי אישום.

גפני נוקם בבג"ץ שמגן על עקרון השוויון ומפריע לחרדים להתבטל בשקט. אמסלם נוקם במשטרה שעצרה אותו ובאשכנזים שמרגיזים אותו. משה סעדה נוקם במח"ש, שלא זכה לעמוד בראשה. קיש נוקם את נקמתם של אחרים בשי ניצן, שהעז להיות פרקליט המדינה כשהוגשו כתבי האישום. בן גביר נוקם במשטרה. קרעי נוקם, בשמו של מישהו אחר, בתאגיד השידור. מירי רגב נוקמת במרב מיכאלי. טלי גוטליב נוקמת בארגוני הנשים ובלשכת עורכי הדין, שבה נוקם גם חנוך מילביצקי (הוגש נגדו כתב אישום משמעתי בלשכה). אלמוג כהן נוקם בערבים ובכללי הנימוס האנושיים הבסיסיים, בעוד גלית דיסטל אטבריאן נוקמת בכולם, ליתר ביטחון. על זה כבר נאמר בעבר, נקמת ילד קטן לא ברא השטן.

מיליוני ישראלים מסתובבים בתחושה של סוף העולם. אני לא מספיק זקן כדי להתחייב, אבל נדמה לי שדיכאון כזה עוד לא היה כאן. כשהאויב חיצוני, הישראלים מתאחדים, רוחם מתעצמת, הם לא מפחדים מאף אחד. כשהסכנה קמה מבפנים, כשהמלחמה הוכרזה על ידי אחים, זה אירוע אחר. יותר מדי אנשים חושבים שהדיבורים על אלימות, על נשק, על מלחמה, מוצדקים ולגיטימיים. הם טועים.

מאות אלפים עוזבים הכל ומפגינים. שבע שבתות רצופות, ועוד היד נטויה. ימי שני בירושלים. גברים, נשים, זקנים וטף. מכל המגזרים, המינים והצבעים. הם מפגינים גם בנתניה, חדרה, באר־שבע, כפר סבא, אילת ועשרות ערים ומושבות אחרות. הם יוצאים להילחם על המדינה שלהם, להגן על עקרונותיה, על ערכיה, על מהותה. בקרב הזה אסור להם להפסיד.