פנצ'ר בכביש בנגב הוביל אותנו לפנצ'רייה שבה עבדו נערים בדואים. שם הבנתי שכשמדברים על “אובדן המשילות" - עניין חשוב מאוד - כדאי גם לראות כיצד חיים פה חלק מהבדואים.
בסוף השבוע האחרון נסענו לטיול משפחתי בדרום. כבר הרבה זמן לא בילינו יחד בפורום הזה - אשתי, אני ושלושת בנינו - ונהנינו מכל טוב המדבר. השקט, האטיות, נופי הקדומים. אפילו מהיעדרה המבורך של הקליטה הסלולרית במקום שבו ישנו. אין, סיכמתי בקול בשבת בצהריים, כשהרכב שלנו החל לעשות את דרכו הארוכה הביתה, אין כמו הנגב. איזה מזל שיש לנו אותו. את האפשרות לברוח בכל פעם מחדש, למלא את המצברים.
ובעודי נואם, לעצמי בעיקר, נדלקה לפתע ברכב הנורית המעידה על לחץ אוויר נמוך באחד הצמיגים. הופה. לא נעים אף פעם, ובטח לא כשאתה בכביש מדברי מרוחק ועתיר בורות ושיבושים. וגם לא מעט בדואים, שמביטים בך מרחוק באופן חשוד. זה לא שיש לי משהו נגד בדואים, חלילה, אבל אתם יודעים. הרי שומעים כל הזמן סיפורים.
בקיצור, המשכתי לנסוע עד לתחנת הדלק הקרובה, עניין של כמה קילומטרים, בחנתי את כל הצמיגים, שנראו בסדר גמור, ומילאתי בהם אוויר ליתר ביטחון. הנורית כבתה, ויופיו של המדבר נדלק מחדש. אבל כעבור דקות ספורות היא דלקה שוב, ואיתה קרסו כל ההדחקות. יוסטון, יש לנו פנצ'ר. הצצה זריזה בגוגל הבהירה שיש באזור פנצ'רייה קרובה למדי, שאמורה להיות פתוחה גם בשבת.
מיד הרמנו טלפון, והגבר בצדו השני של הקו אישר את המידע. תגיעו, אנחנו פה, אמר בביטחון, שהעלה מאוד את מפלס המורל ברכב, ובמבטא בדואי כבד שביצע בדיוק את הפעולה ההפוכה. עם כל הכבוד לפלורליזם ולסובלנות, הבדואים בנגב מזוהים בעת האחרונה בעיקר עם פשעים ועבירות קלות. לא בדיוק המגזר שאתה רוצה לשים בו את מבטחך בעת צרה. המועקה רק גברה כשווייז לא הצליח לזהות את הנקודה שבה ממוקמת הפנצ'רייה, ומצאנו את עצמנו בלב יישוב ש"מאולתר" תהיה הגדרה שתפריז בקסמו, נוסעים על שבילי עפר צרים בלי היכן ובלי איך ולמה.
בסופו של דבר, הדרכה טלפונית הביאה אותנו אל היעד. בית עסק נטול שלט, עובדים מוגדרים או מבנה קבע. הסתובבו שם לא מעט אנשים, לא היה ברור מי מהם מקושר בכלל לפנצ'רייה, וסקרו אותנו מרחוק. יצא לי לטייל בימי חיי בלא מעט מדינות עולם שלישי. אני חייב לומר שבדלות ובעליבות כזו כמעט ולא נתקלתי. בעת שהמתנו לתיקון בשמש הקופחת, התקרבה אלינו ילדה קטנה ועזת מבע, שהמיסה באחת את לבה הרחום של אשתי. היא נתנה לה טבלת שוקולד שלמה והילדה מיהרה להסיר את הנייר ולנגוס בשוקולד בביסים גדולים, עד שכילתה את כולו. זה הזכיר לי ביקורים בכפרים אפריקאיים נידחים במיוחד, שהייתי תמיד מצטייד לקראתם בצ'ופרים לילדים. ואם בשלב הזה כמה מהקוראים נתקפים בכעס למקרא התיאור של המטייל הלבן הפוגש בילידים המקומיים, אני מציע להפנות את הכעס למדינת ישראל. כי האמינו לי, כל העובדות נכונות.
בשלב מסוים, כשההמתנה לתיקון התארכה ואיש לא עדכן אותי במתרחש, החלטתי לסור לסככה המהוהה שבה נערכו התיקונים. היו שם שלושה נערים, שעמלו קשות על כמה וכמה צמיגים, אחד מהם שלי, באמצעים בסיסיים מאוד. הבטתי בהם בחשש. הם היו צעירים כל כך, מה הם כבר מבינים בתיקון צמיגים? עצמי ענה לי מיד, שאם יש משהו שהם מבינים בו - זה בדיוק זה. הפרקטיקה של חיים לצד דרכים משובשות ועתירות מסמרים. ובעודי נמלא נקיפות מצפון, הגיעו למקום שלושת הבנים הפרטיים שלי. הם הביטו בשלושת הפועלים בני גילם, ואלה הביטו בהם בחזרה בשתיקה. הסיטואציה הייתה כל כך ברורה באירוניה שלה, שלא היה אפילו צורך בנאום ה"תראו איזה מזל יש לכם שנולדתם בצד הזה של ישראל", בהמשך הנסיעה הביתה. על הצמיג המתוקן, במחיר נמוך במיוחד.
כשמדברים על הבדואים בהקשר של פשעים, אלימות ו"אובדן המשילות" - עניינים חשובים מאוד, בטח עבור מי שמתגורר בדרום - כדאי גם לזכור כתנאי מקדמי באיזו עליבות, באיזה עוני ובאיזה חוסר תקווה הם חיים. ממש מטרים ספורים מהכביש הראשי. ומהתודעה שלנו.
על הסכין
אז נתניהו לא אמר “להלום במפגינים", אלא רק “להלום בשקר". זה מזכיר לי את ה"לשבור ידיים ורגליים" של רבין ז"ל, שהיה רק “מטאפורה". כשהכל מסביב בוער, צריך לצפות מהאדם שמציג עצמו כמבוגר האחראי לבחור מראש בביטויים פחות מיליטנטיים. וגם אם מתנגדיו חוטאים בכך, הוא עדיין המנהיג. ולכן אחריותו גדולה יותר.
קשה מאוד להגן על הרפורמה המשפטית כצעד חשוב ודמוקרטי, כשבאותה נשימה תומכיה מקדמים בהתלהבות את חוק דרעי השני, שכולו פרסונלי, את חוק החמץ, שהוא ההפך מחופשי וסובלני, ואת הגדלת התקציבים לראש הממשלה ולרעייתו. הריכוז של היוזמות האלה, והדחיפות שבה הן נעשות, מטילים חשד כבד על כל המהלכים.
בתוך עולם כאוטי ומעורער, הסדרה “האחרונים מבינינו" הפכה לסלע של יציבות. אחת לשבוע מפציע פרק חדש, שמצליח לשבור את שיאי קודמיו במונחי מתח ורגש. האירוניה היא, כמובן, שהסדרה עוסקת בעולם אפוקליפטי חרב, אחרי שמרביתו הושמדה, ובניסיון למצוא משמעות ואור בתוך האפלה. חתיכת טיימינג.