ביום ראשון הלכתי לישון עם מועקה קשה בלב על רצח שני פרחים, שני אחים, הלל ויגל יניב, שנרצחו על ידי מחבל נפשע ליד חווארה. אין ספק שיש למצוא את הרוצח ולהביאו לבית המשפט או לבית הקברות.
ביום שני התעוררתי למועקה קשה לא פחות אחרי הפרעות שביצעו “אחיי היהודים" ברכוש של ערבים חפים מפשע. אני מצטער כי במכלול העם היהודי כרוכים כאלה שכמותם. לתומי חשבתי שאנחנו טובים מאויבינו, אך גם בינינו שורצים פראים חסרי רגש וחסרי תרבות המעיזים לקחת את החוק לידיהם.
אני בן לעם היהודי שפרעו בו פרעות רבות לאורך ההיסטוריה, לא בגלל מה שעשה אלא בגלל מה שהוא. אני מבין וחש את הכאב, מבין את הרצון לנקמה ושותף לצער, אבל נקמה צריכה להיות מכוונת ולא כללית, וצריכה להיעשות בידי רשויות החוק. “האם אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (במדבר טז כח) אמרו משה ואהרון לקב"ה, וזה המסר שקיבלנו בדת שלנו, בתרבות שלנו.
רציתי להאמין שאנחנו בני תרבות, שיש לנו ערכים, אמונות, מוסר וצדק. אינני דתי, חונכתי על ערכי היהדות ועל התורה שמקדישה תשומת לב לגר וגם לזר. עונש קולקטיבי הוא בניגוד לדת ולתרבות היהודית, שאותה מתיימרים לייצג חלק מהפורעים. “איש בחטאו יומת", מצווה התורה (דברים כד ט) אבל חלק מהמתנחלים לקח את החוק לידיו. והפעם זה לא היה קומץ, ולא עשבים שוטים, אלו היו מאות פורעים, לתחושתי מאורגנים, שירדו על הכפר.
הם שרפו בתים, הציתו מכוניות, הרסו רכוש, פצעו אנשים חפים מפשע, ואיני מבין את ההצדקה לכך. זו התנהגות ברברית. מדי יום אנחנו הופכים לאלימים יותר, קצרי רוח, מזלזלים בכבוד חברינו בכביש, בחניה, בתור, ממהרים להרים יד ולפגוע במי שאומר מילה שאינה מוצאת חן בעינינו.
די לשמוע את סגנון הדיבור הוולגרי, הגס, המתלהם והבוטה של חלק מחברי הכנסת, ההתבטאות המשפילה בחיקוי קולות של בעלי חיים ונשים שעושות ספונג'ה. אני, אגב, חונכתי על ראיית כל עבודה כמכבדת את בעליה. ח"כ אלמוג כהן חונך להיות גזען ומתנשא, והדרך היחידה שלו לחוש רם ונישא היא על ידי השפלת האחר.
קשה, ואף איני רוצה להשלים עם העובדה שאלו הפנים שאותן אנחנו מראים לעולם. כלפי חוץ, התנהלות כזו של חבר כנסת ושל הפורעים בחווארה צובעת את כל העם באותה מברשת ומשחירה את פנינו. כאלה נמנים עם בני עמי, כאלה הם נציגי העם בכנסת?
בושה!