כשחושבים על זה כמו שצריך, זה די מטורף שאנחנו, זאת אומרת בני האדם, החברה, המין האנושי, הצלחנו להפוך את הדבר הכי בסיסי שמוטל עלינו לבצע - סקס - לדבר המפחיד ביותר בעולם.
כלומר, זו בעצם המשימה הראשונה והחשובה ביותר של המין האנושי, להתרבות, לא? והנה הצלחנו לדפוק את זה. הצלחנו להפוך את הדבר שהיה אמור להיות הכי טבעי לדבר הכי מפחיד. אתה רק נכנס למיטה עם מישהי ותכף מתחילים הפחדים והחרדות. אתה אף פעם לא יכול להיות רגוע. חרדת הביצוע חוגגת.
בדיוק על זה נשען כל השוק האפור של תרופות המרשם (ואני מכיר את השוק הזה היטב). הכדורים הכי נמכרים בשוק הזה הם ויאגרה וסיאליס. ומי שקונה אותם אלו לא זקנים אימפוטנטים אלא צעירים בריאים בגופם אך אימפוטנטים בראשם המלא בחרדות ביצוע, צעירים שרוצים לשפר ביצועים במיטה.
מבחינה עקרונית, קיום יחסי מין הוא פעולה פשוטה ביותר שאיננה יותר מהזנקה ביולוגית של מיליוני זרעונים שיוצאים למרוץ אל עבר הביצית והעתיד של המין האנושי. אבל לך תבנה את העתיד של המין האנושי כשההווה שלך שברירי והפאניקה נוטפת ממך.
האמת היא שעד שעשיתי סקס בפעם הראשונה הכל היה בסדר יחסית בעולם שלי ועדיין האמנתי במין האנושי. אבל אז בגיל 17 עשיתי סקס בפעם הראשונה. זה היה נוראי. זה היה מביך. לא ממש ידעתי מה אני עושה ועוד לפני שהבנתי מה קורה זה נגמר. הדלקתי סיגריה, כי זה מה שראיתי שעושים בסרטים, ואז הסתובבתי אל הבחורה ששכבה לצדי, דפנה קראו לה, והבטתי לה ישר בעיניים ושאלתי אותה איך היה לה. ״היה מדהים״, היא אמרה. ואני הסתכלתי ועליה והבנתי - אי אפשר להאמין לאף אחד בעולם המזוין הזה. במיוחד לא לבחורות.
הדבר הבסיסי השני הכי חשוב שעלינו לדאוג לו הוא אוכל. אבל גם את זה הצלחנו לדפוק ולסבך. אנחנו חיים בתקופה קשה, נוראית. תקופה שבה אנשים סוגדים לשפים ולאספרגוס. קדושת המטבח מנשבת מכל עבר, ורוח אייל שני מרחפת על פני המים.
כיום אתה יכול למצוא את עצמך בקלות נקלע לשיחה שלמה שכל כולה דיונים כבדי ראש בענייני קולינריה. כובד ראש כמו זה שמוקדש לענייני קולינריה במדינתנו לא קיים אפילו בקבינט הביטחוני ערב יציאה למבצע בעזה.
״אני רוצה שתבשל לי את הזיכרונות שלך״, אמרה לי אשתי לשעבר פעם אחת לאחר שראתה פרק ב"מאסטר שף", שבו אחד השופטים הצהיר ש״כשאני אוכל את המנה שבישלת, אני מרגיש שאני טועם את הזיכרונות שלך״. ״מה זאת אומרת לבשל לך את הזיכרונות שלי?״, השבתי ללשעבר בתמיהה והרמתי גבה, ״לבשל לך קריסטל קראק?״.
ואז אתה נכנס למטבח, והיד רועדת. בראשך אתה משחזר את היום שעבר עליך - איך נסעת לעבודה וכל הדרך הביטו עליך שפים מחייכים מבעד לשלטי חוצות, ואיך בעבודה דיברו על הפרק האחרון של תוכנית הבישול התורנית, ואיך שכשחזרת הביתה, נכנסת לרגע לאינטרנט לבדוק מה המצב ומיד קפצה עליך ידיעה רכילותית על השף התורן שיוצא עם המפורסמת התורנית, אז איך הידיים לא ירעדו לך ובסוף תחליט לעשות פניית פרסה ולא לאכול כלום?
מיותר לציין כמובן שבתור מדינה שגנבה את המאכל הלאומי שלה היינו צריכים להצניע את כל עניין המזון ולשבת בשקט בפינה. אך במקום להבין את זה, במקום להבין שאנחנו מחדל גסטרונומי מזרח תיכוני, נסחפנו בגל בישולים אידיוטי שכבש את המדינה הצעירה שלנו. תהילת המטבח בחסות החשק לעגבניות של אייל שני, הצמה של ישראל אהרוני והעו"ש של חיים כהן סנוורה רבים מאנשי היישוב. ופתאום כל משמש מיובש על מצע עלי חסה זוכה להתפעלות השמורה ליצירות מופת, ופתאום הפכה לה המילה “גאוני" לכלי לגיטימי להגדרת מאכלים.
אז כל הכבוד לנו, הצלחנו להפוך את הדברים הבסיסיים ביותר בחיינו - סקס ומזון - לדברים המסובכים ביותר. אסטרואידים, התחממות גלובלית, רעידות אדמה, מגה־צונאמי, מלחמה גרעינית עולמית, כל אלו איומים קטנים על המין האנושי לעומת האיום הגדול באמת - היכולת שלנו לסבך ולתסבך את הכל. אתה בסך הכל מנסה לעשות את מה שמוטל עליך לעשות למען עתיד האנושות, והפאניקה לועסת אותך לאט־לאט מבוקר ועד לילה. המקומות שאמורים להיות הידידותיים ביותר לאדם: המיטה והמטבח - הפכו למקומות המפחידים בעולם. מאחורי כל מיטה אורבות לך חרדות ומאחורי כל מטבח מסתתרים רגשי נחיתות מסרסים.
ואם זה לא מספיק, אז פתאום אתה גם נחשף לכתבה עם מיכל הקטנה שבה היא מסבירה שרצתה עוד ילד (יש לה כבר שישה), אבל ניר בעלה כל הזמן ״בחו"ל והוא עסוק, ואני רודפת אחריו, כי יש לי ביוץ. זה הלחיץ אותו, אז הבאתי לו כוס, אמרתי לו, ‘תביא את הזרע שלך ואני כבר אתמודד'״.
מה לעזאזל קורה פה? אתה משפשף את העיניים שלך ומנסה להבין אם זה אמיתי כל הקיום הזה. אין ספק, החיים הפכו לאירוע פוסט־טראומטי, והעתיד של כולנו מוטל בספק. 2.5 מיליון שנים מאז שהתפצלנו מהקוף, 2.5 מיליון שנים שבהן למדנו לעשות כלים מאבנים, להדליק אש, פיתחנו שפה, המצאנו את הגלגל וגילינו את החשמל, פענחנו את כוח הכבידה והגענו לירח, אפילו הצלחנו להקים רשת רכבות ישראלית, היא לא מושלמת וקשה לסמוך על זה שהיא תגיע בזמן אבל בסוף היא מגיעה, את כל אלה עשינו ועכשיו זה הולך להיזרק לפח. רבותיי, מישהו צריך להיות זה שיגיד - סקס זה לא ספורט אתגרי, ובישול זה לא השקפת עולם. הכל בסדר, בואו ננסה פשוט לשרוד בלי יותר מדי לחץ. טוב?